מספרים על רבי נחום מטשרנוביל, בעל ה'מאור עיניים', (שיום ההילולא שלו ב- יא מרחשוון), שבלילות שבת היה דולק בקביעות בביתו נר גדול, שלאורו היה לומד עד שעות הלילה המאוחרות.
פעם אחת, הדליק רבי נחום את הנר והלך לבית הכנסת לתפילת שבת. לאחר כניסת השבת, כבה לפתע הנר. ראה המשרת הגוי את המצב ומיהר להדליק את הנר ללא ידיעת אנשי הבית.
כשחזר רבי נחום מהתפילה, ראו בני ביתו, שהוא מגשש בידיו בתוך הבית, כאילו הבית שרוי בעלטה. שאלוהו בני הבית – מדוע אתה מגשש בידיך? ענה רבי נחום – חשוך בבית ואיני רואה מאומה.
תמהו באוזניו בני הבית על העניין, שהרי הבית מואר כרגיל. אמר להם רבי נחום – אם כך, וודאי נעשתה בנר עבירה. בדקו ומצאו כדבריו. (מבחינה הלכתית, באופן תמציתי – אם גוי עשה פעולה האסורה בשבת בשביל היהודי, אסור ליהנות ממעשהו, אלא אם כן זה מקרה שבו מותר הדבר. אמנם אם הגוי עשה את הפעולה בשביל עצמו, מותר ליהודי ליהנות מכך. כמובן, זהו נושא הלכתי רחב, ואין כאן המקום להיכנס אליו בפירוט.).
בסיפור זה, יש אמירה עמוקה מאד. מבחינת רבי נחום, המציאות הפיזית היא בבואה למציאות הרוחנית. אם מבחינה הלכתית, אסור ליהנות מהאור, הרי שרבי נחום כלל לא רואה את האור. סיפורים דומים מצאנו על עוד מגדולי ישראל, למשל – רבי משה פיינשטיין. ההלכה היא, שאסור לעבור בארבע האמות שלפני המתפלל. פעם האיצו ברבי משה לעבור לפני המתפלל. השיב להם רבי משה – 'אינכם רואים שיש כאן קיר'!
וכך מצאנו אצל אברהם אבינו בהליכתו לארץ ישראל. בתורה מצאנו את הציווי – "כמעשה ארץ מצריים וכמעשה ארץ כנען לא תעשו", ומפרשים שם – שמעשיהם של אותם אומות מגונים מכל הארצות.
ה' ציווה את אברהם ללכת אל – "הארץ אשר אראך". לא גילה לו מראש לאיזה ארץ עליו ללכת. רק לאחר שאברהם נכנס לארץ, והגיע לשכם, התגלה אליו ה' ואמר לו שזאת הארץ המובטחת. לכאורה, היינו מצפים, שבעת שיסייר אברהם בארץ, יראה את מעשיהם המקולקלים של הכנענים וימאס בארץ.
אך בפועל קרה בדיוק ההיפך. מספר המדרש (ראשית רבה לט, ח) – "אמר רבי לוי: בשעה שהיה אברהם מהלך בארם נהרים ובארם נחור, ראה אותן אוכלים ושותים ופוחזים. אמר: הלוואי לא יהא לי חלק בארץ הזאת. וכיוון שהגיע לסולמה של צור, ראה אותן עסוקין בניכוש בשעת הניכוש, בעידור בשעת העידור. אמר: הלוואי יהא חלקי בארץ הזאת. אמר לו הקב"ה: "לזרעך אתן את הארץ הזאת":
כלומר, אברהם אבינו ראה את הנקודה הטובה אפילו ביושבי הארץ, והרגיש מעצמו שזו הארץ המתאימה לו, ואכן זו הייתה ארץ ישראל. המציאות המעשית הייתה בבואה לצו ה'.
וזה חלק מעניינה של ארצנו הקדושה. ארץ, שהמציאות החומרית בה היא ביטוי למהותה הרוחנית. ארץ שמערכת המצוות בתורה מתאימה לעונות השנה, מזג האוויר והמציאות המעשית שלה. ארץ בה שמיים וארץ נושקים זה לזה. ארץ הנבואה.
שנזכה במהרה לראות בגילוי את מלכות השמיים מתגלה בארצנו. ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים!