אל תושבי עפרה ועמונה – ידידים יד ביד וכולם אהובים!
אני מבקש להגיב על מכתבו של רבנו הרב גיסר, עם שַי בן יוסף וסמי קרסנטי החתומים עִמו.
המכתב כתוב על נייר רשמי של היישוב, אך הרב הבהיר בהגינותו שאין הוא מייצג במכתבו את כלל הקהילה, ויהא נא מכתבי זה הוכחה קטנה לכך.
אקדים ואומר שאני בטוח בָּרב ובשני החותמים שמחלוקתם על אנשי עמונה הינה ל"שֵם הארץ" ולמענה, ומכללא גם לשֵם שמים – ואדברה נא אף אני לכבוד שכינת ה' בָּארץ, בין בניו הבונים לשמו תחת חופת השמים.
כדי לקצר, לא ארחיב בַּוויכוח על מצדה. אומר רק שדעתי שונה מדעת הרב ביחס לאופיים הכרעתם ו"תדמיתם" של אלעזר בן יאיר ואנשיו, ועוד יותר שונה דעתי מדעתו בנקיטתו בַּמשל הזה נגד אנשי עמונה, הנאחזים בהר הטוב הזה.
מפריעה וצורמת לי עד מאוד הקביעה כי "עמונה עומדת כרגע לבדה מול המדינה"; משמע: אנו זקני עפרה ניצבים עם המדינה, עמונה כנגדה ובמשתמע גם נגדנו – וזאת על אף ההוספה ש"נקבל את המשפחות באהבה" וכו'.
ריבון העולמים, והרי הדבר הוא הפוך! – לא עמונה נגד המדינה, אלא המדינה וזרועותיה נגד עמונה – בצו ההריסה והפינוי (ממשלה), בהתחייבות להרוס ולגרש (פרקליטות), בפסק דין חלוט "כמבוקש" בעתירת רשעים (בג"ץ), באימוני הלוחמים על מודל (מג"ב), ובאינספור תרגילי משפטנים אזרחיים וצבאיים שבישלו את הדייסה הזאת.
אין זה משנה מה היתה המלצת הרב גיסר, המלצת זקני עפרה או המלצתי שלי. העובדה היא שאנשי עמונה דבקו באמיתם, לאמור: עלינו בהר לפי תומֵנו ליישב את הארץ, אין מניחים לנו, מתווה "הפתרון" מחזיק מים במסננת, ובכן – שֶייגררוונו מכאן ולא נלך ברגלינו, שֶנהיה אנוסים, שֶנצעק! כי אפילו הילוך שקט ונינוח יש בו שיתוף פעולה פורתא עם הרֶשע הזה.
האם על זה הם ראויים לגינוי ולבידוד בבחינת 'אנו בצד הנכון והם נותרו לבדם מנגד'?? לדעתי עלינו לומר להם את ההיפך מזה: אנשי עמונה יקרים, אנחנו אתכם! – לוּ יהא חלקנו עמכם.
גם אם סברנו שהיה עליכם לקבל את המִתווה אנו מבינים לרוחכם ומכבדים את הכרעתכם. אמת וגבורה יש בה, נחישות יש בה, דבֵקות בארץ יש בה, הילוך באמונה אל הלא נודע – והמחלוקות הטקטיות נסוגות ובטֵלות, נְמַסות בלהט העוצמה הזאת!
לא זו אף זו – וחמור עוד יותר: מכתבו של הרב – הוא עצמו, המכתב – כבר נהיה גורם נוסף להאצת הגירוש וההרס, אפילו אם לא לכך התכוון המשורר.
כי אם עד עתה חששה המדינה שלא רק אנשי עמונה הפוחזים מתנגדים לרשעת הגירוש אלא גם עפרה החביבה, "המיושבת והבוגרת", סבורה כך עמהם – יד אחת ולב אחד – הנה בא המכתב ומבהיר את ההיפך: עמונה מבודדת, אומר הרב לעמונאים, אך בעצם הוא לוחש כך לבנט וביבי וליברמן – הלוואי שלא מדעת, ובוודאי בכאב גדול – לאמור: 'נו, אין מנוס... אתם ניסיתם מה שיכולתם, אנחנו ניסינו, ורק העִקשים הללו נותרו כמלונה בַּמקשה. עלו עליהם! עלו והכו – אנו נשב כאן מנגד – כי "בניין נערים" הם ורק נערים עִמהם, אנו הזקנים לא נתייצב במחיצתם'.
*
בסוף מכתבו – לפני המנטרה "קמעא קמעא" המטהרת כל שרץ – משלח הרב עוד חץ שנון אחד, שעליו לא אוכל להבליג.
כך הוא מטיח בעמונאים: "כל מעשה שהמדינה עושה שאינו על פי מִתווה גאולתם שלהם, הוא [לדידם] מעשה שטן". לא פחות...
נניח לָרמז החבוי כאן למִתווה אדמות הנפקדים, אשר הרב סבור שהוא גאולה פורתא, ואנשי עמונה דחוהו כי הבינו שאינו אלא תעתוע. בקריאה פשוטה של המשפט מובן כי "מִתווה גאולתם שלהם" – של אנשי עמונה – איננו מִתווה גאולתנו שלנו, שלנו ושל המדינה היינו-הך, כמעשהו הטוב של מלאך...
ואני שואל בדם פה: האמנם? האם באמת שונה חזון גאולתם של העמונאים – הנאחזים בסלעי ההר בכל כוחם, ועוד קצת – מחזון גאולתנו שלנו, כולנו? במה הוא נבדל מחזון הדורות, מחזונם של יהושע בן נון ויהושע חנקין, מִזה של נוחלי הארץ גם שלא לרצון המדינה (כמייסדי עפרה למשל), כתפילתנו ומעשינו לירושת הארץ ובניינה?
האם באמת "מלבין" הרב גיסר במכתבו זה את חטא המדינה הקמה על יישוב בישראל להורסו? האם מבין הקורא אל-נכון את כוונת הכותב? קשה להאמין... האם אין כאן טעות?
אולי תישארנה שאלותי אלה תלויות באוויר, אולי ישיבני הרב גיסר דבר, אולי באמת לא הבנתי דבריו ולא ירדתי לסוף דעתו, אולי. אבל בינתיים אניח לַספק ואצביע על הוודאי:
ודאי הוא שאנשי עמונה – נגד כל הסיכויים, נגד כל המנהיגים – שינו וקידמו הרבה לקראת יישור עיוותים של שנות יובל במעמד ההתיישבות ביש"ע, אולי אף לקראת החלת ריבונות המדינה כאן.
ודאי שהם 'גיבורים פשוטים' חדורי אמונה – הם ונשותיהם, אשר מובילות את הקו הנחרץ שלא לשתף פעולה עם העוול.
ועל הוודאי הזה ראוי שנתפלל כולנו, שֶיֵעָנֶה צור ישראל להם ולנו במטבע "ודאי" משלו – ואף אם חלילה תבוא פורענות יעלה הקרבן לטובה – "הוודאי שמו, כן תהילתו".