עוד טרם יבשה הדיו מעל פסק דינו של בית הדין הצבאי בעניינו של אלאור אזריה, והרבה לפני שקולה של אב בית הדין, אל"מ מאיה הלר חזר לתקנו מהקראה המייגעת בפריים טיים, החלו כתבי החצר ומשפטנים שוחרי כותרות להלל ולפאר את היצירה המשפטית ערכית שהונפקה וקבעה את אשמתו הבלתי מעורערת של סמל אלאור אזריה בהריגה.

אמרתי לעצמי, אסורה נא ואראה לגופה את יצירת המופת המהוללת לגופה, טרם שאצרף את קולי הצרוד למקהלה הנפעמת והמתפעלת מהיצירה המונומנטלית.

ולמרות הודעת נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור, על דעת כל שופטי בית המשפט העליון הקובעת נמרצות כי ביקורת על פסק דין מקומה אך ורק בערעור לערכאה המוסכמת, אני מרשה לעצמי בזהירות המתבקשת לומר את מקצת ההרהורים והתובנות שלי תוך קריאת פסק הדין, שכן אין מחלוקת כי מצווים אנו בכבודו של בית הדין הנכבד ושופטיו אולם פטורים אנו מהשמעות קריאות התפעלות ודברי שבח מקום שאין להם מקום.

חרף עשרות העמודים בהם פרש בית הדין את נימוקיו ולמרות הצורה הסדורה ועושת הרושם, יהיו האומרים מרשימה, משפט כפר קאסם זה ממש לא.

לימדונו רבותינו חכמי המשפט כי הענווה מידה טובה היא לדיין. ענווה שילמד לשונו לומר "איני יודע", ענווה שיפתח ליבו ועיניו למראן של הראיות, שלא יעצום עיניו מול סימני שאלה וספקות המזדקרים מתוך חומר הראיות.

לא בכדי לימדונו חכמינו כי סנהדרין שראו כולם לחייב את הנידון פוטרין אותו, שכן המציאות האנושית לעולם אינה צבועה בצבעים של שחור ולבן אלא עשויה מגוונים רבים של אפור ובתוך מנעד הצבעים הרחב הזה על בית הדין לצעוד ולנתב את דרכו אם להרשעה או חלילה (לפחות בעיני המלייה) לזיכוי.

פסק הדין נעדר מחיבוטי נפש, נעדר סימני תהיה ושאלה הוא נחרץ וחד משמעי. טיעוני התביעה מזהירים כזוהר הרקיע גם מקום שהם צולעים למדי כמו עדותו הנפתלת, המתפתחת והסותרת של המ"פ, ההופכת בהבל קולמוס לעדות סדורה וקוהרנטית, למול הדריסה הבוטה של ההגנה ועדיה שכל כולם מניפולטיביים שקרנים ובעלי אינטרס.

בסרטו של אקירה קורוסאווה רשומון מתוארת פרשיית רצח מארבע זוויות ראייה. כל אחד מהמעורבים רואה את הזירה בצורה שונה ואחרת ולא בכדי הפך רשומון למושג יסוד בתרבות המערבית לכך שהכל יחסי, לריבוי הגוונים וזוויות הראיה האנושית- ובית הדין מצווה לפלס דרכו ביושר לב בין הזוויות השונות ולשקלן בפלס ורק אז לחרוץ דין.עד כמה חופשית מערכת המשפט הצבאי מאינטרסים, משיקולי אגו של מערכת מול החייל הקטן, עד כמה יכולה מערכת הצדק הצבאית להכיל את זיעת החייל במחסום, את תחושת הפחד והחרדה את היעוד לביצוע המשימה אל מול המהלכים האסטרטגיים הגדולים, ורוח ערכי צה"ל, והגיגי רחביה ושינקין

לא כך נהג בית הדין במקרה דנן, זאת לפחות כפי שעולה מפסק הדין הכתוב. אמת המידה שהופעלה כלפי עדויות ההגנה שונה הייתה מזו שפעלה ביחס לעדי התביעה. עדויות האלופים בדימוס שנופנפו ביד קלה וקלה יתר על המידה, ההוראות לפתיחה באש המסורבלות המשתנות לפרקים ומתעדכנות לפי צרכי השעה הפכו לבהירות וחד משמעיות בפסק הדין, אף שספק רב אם אלופי המטה הכללי היו מקבלים ציון עובר במבחן אמריקאי הקובע את הבקיאות בהוראות.

ביותר הטרידה אותי העובדה כי משפטו של אזריה נתאפיין בריבוי הסרטים שהוגשו לפתחו של בית הדין מטעם התביעה וההגנה גם יחד. בעידן הפלאפונים והמצלמות אמורה הייתה הזירה להיות פרושה ככף היד נהירה וברורה לכל, והנה נסתבר כי מה שנראה לצופי תכנית "המקור" בערוץ 10- בלאגן, ברדק, צעקות ולחץ בזירה, מוצג בסרט של "בצלם" כאירוע שקט ופסטורלי המופר בירי קר רוח מצד החייל.

בית הדין נמנע מראיית התמונה המלאה ועשה מלאכתו קלה, בחר את הסרט והתעלם מרעשי הרקע בסרט האחר, רעשים שלא עולים בקנה אחד עם התמונה שעולה מפסק הדין.

ואף על פי כן אף אני סבור, כנחום ברנע בידיעות אחרונות, כי הסיכוי בערעור שואף לאפס ולא משום חולשתו של פסק הדין אלא נוכח סימני השאלה המציקים. עד כמה חופשית מערכת המשפט הצבאי מאינטרסים, משיקולי אגו של מערכת מול החייל הקטן, עד כמה יכולה מערכת הצדק הצבאית להכיל את זיעת החייל במחסום, את תחושת הפחד והחרדה את היעוד לביצוע המשימה אל מול המהלכים האסטרטגיים הגדולים, ורוח ערכי צה"ל, והגיגי רחביה ושינקין.

העולה מפסק הדין הוא שמאזני הצדק בין מערכת הקצונה בדקרון, והברזלים לחייל וסנגוריו- הכריעו וככל הנראה יכריעו לרעתו של החייל.