ב"ה זכינו לחיות בחברת שפע המלאה כל טוב. בחלקים גדולים מהחברה הישראלית יש מכונית או שתיים למשפחה, בתים רחבים ויפים, מאכלים רבים ומגוונים, מחשבים ואמצעי תקשורת, חופשות יקרות ועוד הנאות רבות.
לא כל אזרחי המדינה שותפים לאותה רווחה כלכלית וחלק מהם מתקשים לעמוד בתשלומי שכר דירה, שקועים בחובות ההולכים וגדלים ומתאמצים כדי לקנות מכשירי חשמל בסיסיים, תרופות ואוכל. הפער בין עניים לעשירים הוא גדול ומעורר מתח ההולך וגובר בין חלקי הציבור.
כדי לפתור את הבעיה הזו יש אנשים טובים וחכמים במשרד האוצר והכלכלה העושים לילות כימים בשביל לשפר את המצב הכלכלי. אך מעבר לבעיה האובייקטיבית של מחסור בכסף יש בעיה חברתית לא פחות חמורה. אנשים רבים בכלל לא רואים את הסבל של אחרים, לא באמת אכפת להם שיש עניים הנאנקים תחת העול הכלכלי.
כאשר שנינו סובלים מאותה בעיה, קל לי לראות את צרותיו של חברי מכיוון שאני מזהה בתוכם את צרותיי שלי, אך כאשר טוב לי מבחינה כלכלית אני מתקשה לראות את בעיותיו. כשאחי היהודי ידפוק על חלון הרכב בבקשה למעט כסף יתכן שאתעלם ממנו ויתכן שאתן לו כמה שקלים. אך השאלה האמיתית איננה האם אתן לו כסף אלא האם אראה את האדם שנמצא שם. השאלה היא האם אחשוב על המחשבות, הרגשות, הרצונות, של האח העומד מולי ובחמימות ואהבה אתן לו מעט כסף, אשאל לשלומו ואדאג לו.
כל אדם העומד ומתחנן לצדקה הגיע למצב נפשי נורא של נזקקות. תחושת חוסר אונים וחוסר מסוגלות להתפרנס בעצמו עוטפות אותו וגורמות לו לעמוד מולי ולבקש עזרה. המשימה שלי היא לראות את זה לפתוח את הלב ומתוך כך לפתוח גם קצת את הארנק. לא תמיד יש לי את האמצעים לעזור לכל נזקק אבל האתגר הגדול הוא שתמיד יהיה לי מקום בלב בשביל כולם.
את העיקרון הזה למדנו מאחד מגדולי האומה הישראלית. משה רבנו גדל בארמונו של מלך מצרים, האדם החזק בעולם. הוא לא ידע מה זה מחסור. הוא היה יכול להתברג באצולה המצרית כדי להתחרות על המלוכה ולשכוח את אחיו היהודים. היתה לו אפשרות לחיות את כל חייו ולא לפגוש יהודי מסכן אחד.
למרות זאת, מה שהטריד את מנוחתו של משה היה סבלם של אחיו. חלק מענקיותו של גדול הנביאים היה זה שהיה אכפת לו מהסבל של אחרים למרות שהיה לו נוח, "ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם".