השמש כבר לא תזרח
השמש כבר לא תזרח

הרצח המזעזע במושבה מגדל שבו נרצחו שני הילדים בנימין ויוסף עם אמם דור ובן השכנים הקטן שוב מזכירים את הצדדים המורכבים יותר שנגזרים מחליפת המחנך.

איך אני יכול לנסות בכיתה, ביום שלמחרת הרצח, לתחום את הזוועה הזו לפירורים שהשפיות והבטן של התלמידים תוכל לעכל.

רק לפני כמה שבועות, השתמשנו במילה 'מזעזע' ו'זוועה' לתאר את האירוע שבו אם רצחה את ארבע בנותיה והתאבדה. 

בין לבין חמקנו מתחת למכ"ם שלנו, מכל מיני עולמות וחיים שלמים שנגדעו באופן מבהיל כמו המקרה שבו אם רוצחת את בנה ומתאבדת מהקומה השישית.

מעבר למלחמה חסרת הסיכוי של כוח ההרגל למול המילים הבומבסטיות, נשק יום הדין הסמנטי שמאפשר לך לגשר ולהמחיש את התפרצות החוויות והרגשות שאתה חווה לתלמידים: 'זוועה', 'מזעזע', 'מבהיל', הרי שישנה המורכבות הגדולה יותר ושדורשת הסבר מצד הכיתה:

ההסבר של הפילוסופיה של השיגעון שמגיעה בתדירות מטרידה של ריטואל שבועי.

העניין הוא שגם אם לא נעים להצביע על הנקודה העצובה שאותנו כמבוגרים הידיעות הללו כבר הפסיקו להדהים שלא לומר להפיל מהכיסא מעבר להנהון עצוב: הרי שלילדים וגם לנוער, האירוע הוא מעבר לבלתי נתפס ושקול מבחינת עולמם לידיעה שהשמש מחר תפסיק לזרוח בבוקר והאם זה בטוח להישאר עם אבא לבד בבית? 

במצב כזה ודווקא כדי לשמור על השפיות שלנו, חובה עלינו כאנשי חינוך להפוך את השולחן ולהזיז את כל שאר הדברים מסדר היום:

אין בגרויות עכשיו. אין ציונים. אין כלום. יש רק דומייה ושתיקה גדולה ומחשבה והרהור והצפת ספקות מתוך נתינת מקום ברור ומרחב מוגן לבלבול ולמבוכה להתקיים ולהתקין ולקבוע את הקצב.

למרות הקושי שבדבר, שכן לך תנסה להסביר מדוע ילדים נרצחים בידי הורים ולמה הם לא צריכים עכשיו להתחיל ולחשוד בהורים שלהם כשהם נשארים איתם לבד בבית, בטח כשאתה לא מכיר את ההתנהלות בבית באופן אישי, התעלמות היא הפיתרון הגרוע ביותר:

צריך לדבר. להציף. להקדיש לזה זמן ולתת להם לשחרר החוצה את הפחדים והחששות הכבדים ביותר שלהם.

להבהיר שאף על פי שהאדמה רועדת ואקסיומות של החיים מתנפצות לנו מול העיניים, עדיין החיים והביטחון בטוב האנושי ובטח בהורים שלהם חזקים יותר וזה בדיוק הסיבה מדוע המקרים הטראגים הללו פותחים מהדורות חדשות בישראל, בניגוד גמור למשל, למדינות שכנות שלנו, כמו סוריה, בהם האנושות הפסיקה מזמן להתרגש ממספר המתים.

בדיוק בגלל זה, אנחנו עוזבים כרגע הכול ומתייחדים עם הכאב בהירצחם של ילדים על ידי אביהם ואישה על ידי בעלה כאומרים:

לעולם אסור לנו להשלים או להתרגל לטירוף הזה ובכל פעם מחדש להיות עירנים למול כוח ההרגל למרות שלצערנו זה הולך ונהיה קשר יותר ויותר.