תוף מרים
תוף מרים

"וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ, וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ, בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת"

שירת הים היא שירה ארוכה עם פסוקים מורכבים, וכתובה במבנה מסודר (אריח על גבי לבינה). העיקר בשירת הים הוא התוכן, המילים. לא מוזכר שהשירה נאמרה בליווי נגינה, וגם לא בריקודים.

מיד לאחר שירת הים, מופיעה שירת מרים. שירה קצרה עד מאוד, פסוק אחד בלבד: "שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם". גם פסוק זה לקוח מתחילת השירה של משה, וכנראה מרים וכל הנשים חזרו על הפסוק שוב ושוב. העיקר בשירה של מרים הוא השמחה המתפרצת. הנגינה בתופים, והמחולות.

מחולות הם ריקודים, בדרך כלל של נשים, כתוצאה מאירוע משמח. ריקודי המחולות היו מלווים בדרך כלל בנגינת התופים.

אחרי שהיכה דוד את גלית הפלשתי, מסופר:

"וַתֵּצֶאנָה הַנָּשִׁים מִכָּל עָרֵי יִשְׂרָאֵל לָשִׁיר וְהַמְּחֹלוֹת לִקְרַאת שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ, בְּתֻפִּים בְּשִׂמְחָה וּבְשָׁלִשִׁים. וַתַּעֲנֶינָה הַנָּשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת, וַתֹּאמַרְןָ: הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָו, וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו".

בִּתּו של יפתח הגלעדי יצאה לקראתו "בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת" אחרי שניצח את בני עמון.

את התוף אפשר לזהות כמעט בוודאות עם כלי ההקשה הנקרא כך בימינו. מסתבר שהנשים היו מכות בתוף בידיהן, ולא בעזרת מקלות.

בנבואת נחום הנביא על כיבוש העיר נינוה, הוא מתאר את שיירת השפחות אשר מלווה את המלכה אל השבי: "וְאַמְהֹתֶיהָ מְנַהֲגוֹת כְּקוֹל יוֹנִים, מְתֹפְפֹת עַל לִבְבֵהֶן". השפחות משמיעות קולות נהמה כשל יונים, ומתופפות בצער על לִבּן.

בספר תהלים נאמר: "קִדְּמוּ שָׁרִים אַחַר נֹגְנִים, בְּתוֹךְ עֲלָמוֹת תּוֹפֵפוֹת". פירוש הפסוק: המשוררים הולכים בראש השיירה, אחריהם המנגנים, וסביבם נערות מתופפות.

האירוס

במשנה מסופר על הגבָּלות שנקבעו בעם ישראל כדי למעט את השמחה, בעקבות מאורעות החורבן.

"בְּפֻלְמוּס שֶׁל אַסְפַּסְיָנוֹס גָּזְרוּ עַל עַטְרוֹת חֲתָנִים, וְעַל הָאֵירוּס".

בעקבות הפורענויות בימי אספסיינוס הרומאי, הוחלט שהחתנים לא יענדו כתר לראשם ביום שמחתם, וגם גזרו שלא לנגן בחתונה באירוס. מהו האירוס? מסבירה הגמרא: "אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: טַבְלָא דְּחַד פּוּמָא".

הכוונה היא לכלי נגינה מיוחד הדומה לפעמון (טבלא בארמית), ויש לו פתח אחד ליציאת הצליל. הנגינה בו הייתה ערֵבה עד מאוד, וגזרו שלא לנגן בו עוד. ממשיכה הגמרא ומספרת שהאמורא רבה בנו של רב הונא, הכין לחתונת בנו כלי נגינה בשם טַנְבּוּר. בא רב הונא אביו ושבר את הטנבור מפני שהוא דומה לאירוס שנאסר.

רש"י הסביר שהטנבור הוא כלי עגול שמותחים מעליו עור, וכאשר העור מתייבש ונמתח, מכים עליו ומנגנים.

אפשר להבין מכאן שהאירוס היה שילוב של תוף ושל פעמון, ואולי  היה עשוי כמו הכלי הנקרא בימינו 'תוף מרים' (ובשפות אחרות הוא נקרא כיום 'טנבור', או 'טמבור').

במסכת כלים אומר רבי יהודה שהאירוס נחשב לכלי ישיבה (לעניין טומאה וטהרה), מפני שהמקוננת יושבת עליו. מסתבר שכדי לעורר את הבכי בזמן לווית המת, היו המקוננות יושבות על כלי הנגינה ובוכות. דווקא הכלי של השמחה הבוקעת מאליה ושל המחולות, הפך להיות המושב של המקוננת.

בנבואות הנחמה של ירמיהו, יש תקווה לאחרית הכלי הזה. בעקבות בניין הארץ, ישובו הנשים להכות בתופים ולרקוד במחולות בשמחה גדולה:

"עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל, עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ, וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים".