חמישה עשר בשבט נקבע כראש השנה לאילנות, המקור למועד זה הוא בדברי רבותנו בתחילת מסכת ראש השנה ושם נאמר: "ארבעה ראשי שנים הם: באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים; באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה; באחד בתשרי ראש השנה לשנים לשמיטין וליובלות לנטיעה ולירקות; באחד בשבט ראש השנה לאילן, דברי בית שמאי, בית הלל אומרים - בחמישה עשר בו". וכמו ברוב המקרים הלכה כבית הלל.
הטעם לקביעת יום זה כראש השנה לאילן מובא בדברי הגמ' מסכת ר"ה יד ע"א "הואיל ויצאו רוב גשמי השנה". רש"י על משנה מסביר "שכבר עבר רוב ימות הגשמים, שהוא זמן רביעה, ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטים מעתה" משמע שיום זה הוא הקובע את מועד החניטה שהוא תחילת הבשלה הפרי.
קביעת מועד החניטה חשוב לכמה מן המצוות התלויות בארץ ועניינם פירות האילן ,נעמוד על אחד מהם . נאמר במסכת תרומות פרק א' :"אין תורמין לא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש" דהיינו אסור להפריש תרומות ומעשרות מפרות שנה זו על שנה אחרת ,וזאת למדו מהפסוק בתורה דברים יד' כב' "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה". ולכן ,פרות שחנטו עד טו' בשבט נחשבים לשנה הקודמת, ופרות שחנטו לאחר טו' בשבט יחשבו לשנה זו.
במסורת ישראל נוספו לחג זה מנהגים רבים: הרבו באכילת פֵּירות ארץ ישראל, בירכו ברכת שהחיינו על הפֵּירות, ערכו תיקון מיוחד ליום זה ובו 'סדר ט"ו בשבט': בסדר זה נהגו לאכול שלושים מיני פֵּירות מפֵּירות ארץ ישראל, ועל כל פרי נאמרות ברכות ותפילות ונקראים פסוקים מהתנ"ך מהמשנה ומספר הזֹהר הקדוש.
טו' בשבט הוא יום חגה של ארץ ישראל ,דורנו דור הגאולה שבו זוכים אנו לשבת בארצנו הקדושה ועבוד את אדמתה, הוסיף ביטוי מיוחד לחג זה, והוא מצוות הנטיעה בארץ ישראל, כנאמר בספר ויקרא יט' כג': "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל".