במשפחתינו מספרים על סבא רבא שלי, ר' יוסף קריביצקי ז"ל, שעלה לארץ שנים רבות לפני קום המדינה. בעת העלייה לארץ היה סבי כבר אדם מבוגר ובעל משפחה, אך שאר הנוסעים באונייה היו חלוצים צעירים, אידיאליסטים ונלהבים שחלמו ליישב את הגליל.

כשהתקרבה האונייה לחופי הארץ, והר הכרמל נגלה לנוסעים במלוא יפעתו, פצחו כולם בריקוד נלהב. כשסיימו לרקוד, חיפשו הצעירים אדם מבוגר שינאם לפניהם, לכבוד הרגע המרגש והמופלא, ופנו לסבי ז"ל. סבא, שהספיק כבר לשבת בכלא הרוסי ב'עוון' הפצת יהדות וציונות, הסתפק במשפט קצר וקולע, וכך אמר:

"ילדים יקרים, ערב יום טוב יותר יפה מיום טוב".

רוצה לומר, כעת אתם מתלהבים, כי אתם פוגשים את הרעיון בטהרתו ובגולמיותו, ללא הצורך בישום מעשי ושוחק. אולם, כשהדברים הופכים למוחשיים, והאדם מוריד את הרעיונות הנעלים לחיי היום יום, קשה יותר לשמוח ולהתלהב מיופיים וגדלותם של הרעיונות.

ובכל זאת, ישנה חשיבות גדולה ליופי של ערב יום טוב, מפני שיופי זה נותן את הכוח והדחיפה להמשך. לדוגמא – ההתלהבות והאהבה של זוג מאורס מעניקות לחיי הזוגיות טעם מיוחד, שמוסיף נופך חשוב להמשך החיים.

אולם, בהתלהבות של ערב יום טוב, טמונה גם סכנה גדולה. יש אנשים, שמתקשים לוותר על טעמו המיוחד, ומסתפקים באידיאל בטהרתו ללא ניסיון לממשו (רווקים שנפגשים, ונפגשים, וחולמים...).

מלכודת דבש זו ארבה אפילו לגדולי ישראל, שבגדלותם התענגו על טעמו של האידיאל ומשכו ידיהם ממימושו, וזו אחת הסיבות לחטא המרגלים.

הרב חרל"פ זצ"ל שאל פעם את מרן הרב קוק זצ"ל – האם הציפייה לישועה לא גדולה מהישועה? והרב קוק הזדרז להשיב לו ולבאר באריכות את גודל הישועה עצמה, שכל כוחה הגדול של הציפייה לישועה מגיע מכוח הישועה עצמה. "האמוץ האמיתי של רעיון היהדות בגולה בא יבוא רק מצד עומק שקועו בארץ ישראל... צפיית ישועה היא כוח המעמיד של היהדות הגלותית, והיהדות של ארץ ישראל היא הישועה בעצמה" (אורות, ארץ ישראל א).

השבת נציין בעז"ה את ט"ו בשבט. ט"ו בשבט הוא יום של כיסופים וציפייה לישועה. החורף עוד פורש את אדרתו על הארץ, והאביב רחוק, אך חז"ל בעומק מבטם כבר רואים ש"יצאו רוב גשמי שנה", והנה הניצן הקטן עומד להנץ, ומביא בעקבותיו את האביב והפריחה במלוא שפעת יפעתם.

לפיכך, תקנו לנו גורי האר"י הקדוש, בתקופת שיא החושך והגלות, לאכול ביום זה פירות שיזכירו לנו את ארצנו הקדושה. כך נתמלא בכיסופים לארץ ולגאולה, והציפייה תפעל ותביא בכנפיה את הגאולה. בגלות, נדירים היו פירות הארץ, וכך נאלצו החוזים והחולמים להסתפק בפירות חוץ לארץ, להסתפק בציפייה לישועה.

אולם, בימינו שיש בכוחינו לאכול מפירות הארץ, האם נסתפק בציפייה ונוותר על הישועה בעצמה? והלא פירות הארץ הם הישועה בעצמה, כפי שמפורש בסנהדרין (צח) – "ואתם הרי ישראל ענפכם תשאו ופריכם תתנו לעמי ישראל כי קרבו לבוא. ואמר רבי אבא – אין לך קץ מגולה מזה", "כשתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה, אז יקרב הקץ" (רש"י).

נאכל כולנו מפירות ארצנו הקדושה, נתענג על מתקה וטובה של תחילת הישועה, ונתמלא כיסופים ואמונה שהישועה תלך ותוסיף חיל עד פריה השלם בהבאת ביכורים ונסכים למקדשנו הבנוי!