דמות אצילית ומיוחדת בתולדות תנועת החסידות הייתה דמות של רבי לייבלה אייגר. רבי לייבלה היה נכדו של רבי עקיבא אייגר מגדולי האחרונים, ובנו של רבי שלמה אייגר מחבר 'גיליון מהרש"א'. סבו ואביו הגדולים התנגדו לחסידות, אך חיפוש האמת הצרופה שהתפרצה מבית מדרשו של רבי מנדלי מקוצק, משכה את רבי לייבלה לרבי מנדלי. (והשבת כב' שבט – יום ההילולא של שניהם, רבי מנדלי ורבי לייבלה).
ומספרים, שלאחר שהלך רבי לייבלה לקוצק, שלח אביו הגדול רבי שלמה שליח, שיתחקה אחר מעשיו שם וינסה להבין – מה מחפש רבי לייבלה בקוצק, ואם אכן יש שם נקודה מיוחדת.
בזמן שרבי לייבלה היה עדיין בביתו, רגיל היה ללבוש מלבושים מכובדים. בסביבת בית הוריו וחותנו, רגילים היו כולם לכבדו, הן מצד גדלותו בתורה והן מצד ייחוסו המפואר. אולם, כשהגיע השליח לקוצק, הוא נדהם לגלות ששם נוהגים לכנות את רבי לייבלה בשמו הפרטי. פליאתו גדלה, כשראה את רבי לייבלה יושב מסביב לשולחן יחד עם שאר החסידים, כשהוא לבוש בגדים פשוטים.
והנה, התפשטה שמועה בין היושבים מסביב לשולחן – 'הירש בר – בא!' כל המסובים קמו בחרדה, עזבו את השולחן, ורצו לקל את פניו של הירש בר. חשב השליח – וודאי הירש בר הוא אדם מורם מעם, אך למרבה הפתעתו הירש בר היה אדם הלבוש בלויי סחבות מרופטים ועלה של כרוב לראשו.
התפלא השליח ושאל את אחד הנוכחים – מיהו הירש בר? עשיר, חכם גדול בתורה או שמא מיוחס?
ענה לו הנשאל – עיניך הרואות שעני מרוד הוא, ממשפחת אופים הוא ואינו מיוחס, ואף ידיעותיו בתורה מועטות הן.
אם כך, התפלא השליח, מה מעלתו הגדולה של אדם זה, שכה חרדתם לקראתו?
ענה הנשאל – עניו הוא!
צחק השליח צחוק גדול, שהרי במה יש לאדם כזה להתגאות, ואם כן אין זה חידוש שעניו הוא.
אולם רבי חנוך הכהן מאלכסנדר מגדולי חסידי קוצק, אמר על סיפור זה – "לא למדן, לא יחסן ולא עשיר, ובכל זאת עניו – כמה גדולה מדרגתו של זה"! (עפ"י כחודו של מחט לר"א כי טוב).
סיפור זה מסר גדול ועמוק יש בו, המלמד מהי ענווה אמיתית. רבי לייבלה הולך למקום מחפש אמת. מקום שייחוסו ומלבושי הכבוד שלו אינם נחשבים למאומה. ובתוך כל זה מתגלה עומק גדול מידת הענווה.
רוב האנשים חושבים שעניו הוא מי שיש לו מעלות רבות, ובכל זאת הוא מבטל את עצמו. אך האמת היא אחרת. לאדם עם מעלות קל יותר לבטל את עצמו, כי גם כשמבטל את עצמו, הוא יודע בתוך תוכו את מעלותיו, ואם כן חידוש יש בכך שהוא מבטל את עצמו. במצב כזה, הוא חש שבאמת האנשים ימשיכו לכבד אותו, ואולי אף יכבדוהו על ענוותנותו המרובה...
אך העניו האמיתי, הוא דווקא מי שאין בו מעלות, ובכל זאת הוא מבטל את עצמו. בדרך כלל, אדם כזה יחשוש לבטל את עצמו, שהרי יכולים לחשוב שהוא באמת כלום, שהרי אין בו מעלות...
אם בכל זאת הוא מבטל את עצמו, הרי זו ענווה אמיתית.
כר אמר הצדיק רבי רפאל לוין זצ"ל – בדרך כלל קל לאנשים להיות ענווים בפני מי שגדולים מהם או בפני מי שקטנים מהם. בפני הגדולים פשוט, שהרי הוא גדול ממני וקל לי להתבטל בפניו. בפני הקטן גם כן קל יחסית לאדם לבטל עצמו, שהרי בסופו של דבר כולם יודעים שהוא קטן ממני, ואם כן באמת יבינו שאני רק מנמיך עצמי בפניו, אך באמת אני גדול ממנו.
הענווה הגדולה יותר היא הענווה מול מי ששווה לי.... שנזכה....