מה פשר השקט שהשתרר מסביב לבנייה ביהודה ושומרון ובירושלים - בין המתנחלים, בגרעין השליטה של הליכוד האמון על ארץ ישראל, בבית היהודי? מה קרה להם לאחר שוך האופוריה של קבלת הפנים הנוצצת לביבי ולשרה בבית הלבן?
אם ההצגה הזאת סימאה את עיניהם, הלא עבר כבר מספיק זמן כדי לפקוח אותן ולגלות שהשניים – נתניהו וטראמפ – פשוט "עבדו עלינו" ונתניהו, בביקורו הקצר בארץ בין אמריקה לאוסטרליה, הביא לנו הקפאה חדשה - מרוחה בדבש, עטופה בקטיפה, אך חונקת והרמטית הרבה יותר מאשר קודמתה. שאובמה חייב את נתניהו שלא להשתמש במפתחות הבנייה, וכל אימת שנתפס בונה מאחורי גבו, ננזף קשות. לעומתו, טראמפ לקח ממנו את המפתחות ( לפי גרסה אחת, נתניהו אפילו מסר אותם מרצונו).
לקבינט דיווח נתניהו, שמעתה מעבר לקו הירוק - כמו שפותחים כספת-בנק, רק שני הצדדים ביחד יכולים לבנות, והוא גם נתן שם לתבוסה הזאת, "צוות", "מנגנון": ישראלי אחד ואמריקני אחד – רק מה שיסכימו עליו ביחד יוכל להבנות, ואם האמריקני לא יסכים, לא יבנו.
האמריקני לא יפעל כמובן על דעת עצמו, הוא יקבל הוראות מוושינגטון, ולא מן הנמנע שממעמקי השיתוק של טראמפ עוד נתגעגע להקפאה של אובמה. עוד ידובר על חלקו של נתניהו בתבוסה הזאת - הלך להביא מלוכה, ואפילו אתונות לא הביא, כי אם אסונות.
כרגע דחוף להבין, למה הכל שותקים. האמנם – שתיקה כהודאה? גמרנו? נואשנו? כל כך קרוב לפסגה, כשכבר ראו את האופק הפלסטיני נסתם ע"י ההתנחלות היהודית – נפלנו בצדי הדרך? האם השתתק המחנה הלאומי משום שלא מקובל לבקר ראש ממשלה כל עוד הוא מחוץ למדינה? אם כן, נצטרך לחכות עד שיחזור מרוסיה ומסין ומעוד פעם אמריקה, לוועידת אייפ"ק - כל הביקורים חשובים ומועילים, אך בינתיים יתקבע אובדן הריבונות שלנו על פיתוח ירושלים ויו'ש ויהפוך לעובדה מדינית מוגמרת, שמשמעותה חניקת העתיד היהודי בחבלים ששחררנו לפני 50 שנה.
בערוץ 7 מה-24.2.17 ציטטה אורלי הררי מעיתון "ישראל היום" דברים אלה: "ראש הממשלה החתים את שרי הקבינט על מסמך שבו הם מתחייבים לא להדליף פרטים על השיחה עם טראמפ ועל ההידברות בנוגע לבנייה ביו'ש." בין הנימוקים שנתן נתניהו: "הדלפה של המהלכים הפנימיים תפריע לעבודת צוות התיאום שהקימו הלשכות". במלים פשוטות, הניתוח יהיה בהרדמה. האם זו הסיבה לשתיקה?
עד כדי כך סרס נתניהו את עצמאותנו ביהודה ושומרון, שאפילו על קיום הבטחתו לעקורי עמונה אמר: "הנושא של בניית היישוב החדש ייבחן בדיונים בין ישראל לארה"ב". כלומר, זה כבר לא בידיו! ומשקמה צעקה, טלפנו מלשכתו להרגיע. אני חושש שהחליפו למגורשים צ'ק בלי כיסוי בצ'ק חסר כיסוי, ובינתיים השקט, שקט הרפש הז'בוטינסקאי, חזר לעטוף את ה'פשלה' כערפל סמיך.
אני שואל את עצמי, אולי השותקים יודעים משהו שאני אינני יודע? אלא, שבעצם בפני מי שאינו רוצה לרמות את עצמו הכל גלוי, ודי במה שנתניהו בעצמו אמר בתדריך לעיתונאים אחרי צאתו מן המפגש עם הנשיא (אורלי אזולאי, ידיעות אחרונות, 17.2.17), כדי להבין את הכל: "סיכמנו לדון בהתנחלויות מתוך מטרה להגיע להבנות שתואמות את השאיפה לשלום".
את ההמשך יכולים השותקים לדמיין לעצמם: איך יפסוק החבר האמריקני במנגנון הפיקוח על הבנייה היהודית, כאשר למשל תובא בפניו הבקשה להתיר סוף סוף ליהודים שרכשו בתים בחברון לתפוס בהם חזקה? או לבנות ביצהר או באיתמר?! האם לא יאמר שזה (בלשונו של נתניהו) אינו "תואם את השאיפה לשלום"? ואם לאו, האם לא יהיה די באיום כלשהוא או במהומה קטנה מצד הערבים כדי להזכיר לו שבנייה יהודית "אינה תואמת את השאיפה לשלום?"
אמור מעתה, שברגע שנתניהו יצר תלות בין בנייה יהודית ל"שאיפה לשלום", הוא הנחית עלינו מכה אנושה. בתוך המולת הביקור באמריקה ותוצאותיו נבלעה ידיעה אחרת, המאששת את המסקנה שנתניהו אינו אנוס ע"י האמריקנים, ומה שנראה כ'לחץ' תואם את רצונותיו האמתיים.
ידידיה בן אור הביא בערוץ 7 ידיעה מ"הארץ" (20.2.17) ובה פרטים על "פסגת שלום" חשאית שנערכה אשתקד בעקבה בהשתתפות שר החוץ האמריקני קרי, נשיא מצרים סיסי, מלך ירדן עבדאללה וראש ממשלתנו. בישיבת קבינט ב-19.2 הודיע נתניהו, שהפסגה הזו כונסה ביוזמתו. לפי "הארץ" הציע נתניהו לערבים בין היתר את הוויתורים הבאים תמורת חזרתם לשולחן הדיונים:
- הקפאת הבנייה היהודית בכל השטח שממזרח לגדר ההפרדה תמורת הסכמה אמריקנית שקטה לבנייה בתוך 'הגושים הגדולים';
- אישורי בנייה מאסיביים ומיזמים כלכליים באזור C – לערבים;
- התייחסות חיובית, פומבית, ל"יוזמה הערבית-סעודית".
עינינו הרואות, שלמרות שהפסגה הזאת, תחת שלטון אובמה, נכשלה, מה שהביא נתניהו מטראמפ אינו שונה בהרבה ממה שהוא בעצמו הציע בעקבה. דומה, שהוא אינו רואה עתיד יהודי מעבר לגדר ההפרדה, אך כלפי הציבור בישראל הוא יציג את הפקרת אזור C כתכתיב מטעם החבר האמריקני ב"מנגנון".
שתיקת הכבשים אל מול מהפך מבשר רעות כל כך, אינה רק מחדל. היא משדרת לטראמפ ולאנשיו שמצד היהודים אין בעיות, ולכן רק את הערבים צריך לרצות. או אז, תהפוך החזות הקשה הזאת למדיניות אמריקנית מגובשת ותסתום את הגולל על הנס שארע לנו לפני יובל שנים, ואולי לא היינו ראויים לו.
אלא אם כן, נתניהו יועמד בהקדם, בין נסיעה לנסיעה, בפני ברירה חדה ובלתי מתפשרת: להשתחרר מאילוצי טראמפ ולהסיר את כל המעצורים והמכשולים מונעי הבנייה בירושלים וביהודה ושומרון, או לפנות את מקומו, רצוי – ללא צורך בעריכת בחירות חדשות.