פמיליסטים, איבדתם את זה?!
פמיליסטים, איבדתם את זה?!

אתמול זה קרה. העיתונאי יהודה יפרח, ביקש וקיבל מבתי הדין החלטה שתאפשר לפרסם את שמו של סרבן גט מסוים. הוא העלה את ההחלטה לפייסבוק ומיד הורד ונחסם. מתמיה, נכון?

החלטתי לעזור לו להפיץ את הבשורה החשובה וכתבתי את השתלשלות העניינים, הוספתי משפטון 'מנצחים את ההשתקה' והעליתי לקבוצת 'פמיניסטיות הלכתיות' בפייסבוק. לא כתבתי אף קללה או נאצה, לא הקלדתי אף איחול ממה שאני מייחלת בליבי לסרבן הגט הזה.

רק עובדות פשוטות ואת החלטת בתי הדין. הפוסט היה שם כמה שעות ו... נחשו מה? הוא הורד ואני נזרקתי מהפייסבוק. זה נעשה בקלילות ולזמן קצרצר. נדרשתי לשחזר סיסמה ולחתום על תנאי הפייסבוק מחדש. במילים אחרות: שלחו לי אזהרה אדומה ומהבהבת. לא הכול מותר לכתוב כאן.

השאלה הראשונה היא, מי עומד מאחורי החסימות האלה? מי דיווח לאנשי הפייסבוק על הפוסט ודאג שיורדיו אותו? התשובה היא, ככל הנראה קבוצות לחץ שתומכות בסרבן הגט שרון בן חיים. השאלה השנייה והחריפה יותר היא, מי אלה האנשים האלה? מי מעז לתמוך בסרבן גט? מי מהין לעודד ולטפוח על שכמו של איש, שמאיזו סיבה שהיא לא משחרר את אשתו לשעבר ומשאיר אותה בכבילה?

ההימור הבטוח שלי נופל על ה'פמיליסטים' כפי שהם מתקראים. אלה נאבקים מאבק חורמה בפמיניסטיות. הם נכנסים בכל התבטאות שלהן, מלעיגים ומגחיכים ולפעמים, כמו שקרה באחד המאמרים שפורסמו באתר הזה, אפילו מאשימים אותן בטרור. למרות כל זה, אני מוצאת לא אחת שבדברי הפמיליסטים יש אמת. לפעמים שלימה, לפעמים חלקית. המאבק על זכויותיהם במשפחה מתפרקת, חוקי המזונות הלא פשוטים והקלות הבלתי נתפסת של שמיינג שאפשר לעשות לגבר על לא עוול בכפו, בהחלט מטרידים אותי.

אבל לתמוך בסרבני גט? זה קו אדום שאי אפשר לחצות אותו. חומת סין, גדר הפרדה. אני צפה מכם, אולי לשווא, לקצת הגינות. תראו את שני הצדדים, תבינו שאי אפשר להפוך אישה לאלמנה חיה, לגמור את החיים שלה, לא לתת לה להתחיל מחדש. תמיכה בסרבנות גט היא תמיכה באלימות נגד נשים.

פמיליסטים יקרים, אני כבר לא אחפש את האמת בתוך המאמרים שלכם וכבר לא אעמול להבדיל בין האור והחושך. הפעם הגזמתם. אותי איבדתם.