פורים הוא חג חריג בין חגי ישראל. במבט חיצוני הוא דומה מאד לחג של... גויים...
ומספרים על רבי יהונתן אייבשיץ, שפעם שאל אותו גוי אחד – ישנו הבדל מפורסם בין יהודים לגויים. אצל הגויים הלילה הולך אחר היום שלפניו, ואילו בעם ישראל היום מתחיל כבר מהלילה שלפניו, ככתוב- "ויהי ערב ויהי בוקר". אם כך – מפני מה פורים שונה מכל החגים בכך, שממשיכים לחוג ולשמוח בסעודת פורים לתוך הלילה שאחריו?
ענה לו רבי יהונתן – גם אצלכם בליל חג המולד חוגגים את החג, ובכך דומים אתם ליהודים, שהיום מתחיל בלילה שלפניו. והסיבה לכך, שפורים הוא חג שנוצר בזכות גוי (המן), והחג שלכם נוצר בגלל יהודי (אותו האיש)...
זהו כמובן חידוד, שהרי הטעם ההלכתי להמשיך את סעודת פורים ללילה שאחריו, הוא שיש מצווה לשמוח גם בשושן פורים. "מצווה בשמחה בשני הימים". ובכל זאת, חידוד זה רומז לכך שפורים 'מתחפש' כחג גויי.
כך מוצאים אנו ברמ"א את מנהג התחפושות, הדומה למנהגי הגויים. כך מוצאים אנו כבר בגמרא את חיוב השכרות, "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע", שבכל השנה היא נוהג שאינו ראוי לבן ישראל. כך מוצאים אנו את הצחוק של חודש אדר, הרמוז כבר בספר יצירה, שבכל השנה רווח רק יותר בהוללותם של אומות העולם, ואילו אצל ישראל צוחקים רק מעבודה זרה. אפילו שם החג – 'פורים', נלקח ממעשיו של המן המכונים במילה הלועזית – 'פור', וגם שמות גיבורינו – מרדכי ואסתר לקוחים ככל הנראה משמות לועזיים. (השם העברי של אסתר הוא – 'הדסה').
אכן, עניינו וחידושו של פורים ביכולת להעלות נקודות רוחניות מהמקומות העמוקים והרחוקים ביותר. השיכור מגלה דווקא בעומק הגוף והאלכוהול את נשמתו הטהורה והזכה, שהרי 'נכנס יין יצא סוד'. המתחפש, מבטא בתחפושתו עומקים עלומים, שבכל השנה אינם באים לידי ביטוי, וכן הלאה. זהו ה"ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם", השליטה הרוחנית היהודית בדרכי הגויות השנואה.
בעניין זה כבר דרשו רבים, אולם דומה שראוי להקדים לו הקדמה חשובה נוספת. בערבו של פורים, צמים אנו את תענית אסתר. בכך מקדימים אנו הינזרות מעולם החומר לצלילה למעמקי הגוף ודליית פנינים רוחניים ממנו.
כך נהגו בני דורם של מרדכי ואסתר, בצומם בזמן מלחמת יג' אדר באויבי היהודים, לפני חג הניצחון ב- יד' אדר. כך נהגו מרדכי ואסתר בהקדימם צום שלושה ימים, ליציאת אסתר למשתה ההוללות של אחשוורוש, ונקיטתה בתחבולות מלכות הגויים.
וכך גם סידרה ההשגחה האלוקית את תולדות עם ישראל. לפנים, עת שקע עם ישראל בשיא חשכת הגלות, קמו לישראל חסידים ופרושי עליון. אותם חסידים דגלו בהינזרות מעולם החומר, מנהגי פרישות, צומות וסיגופים. אחד הבולטים, יש אומרים – מנהיגם של אותם חסידים קדמונים, היה – רבי יהודה החסיד בעל ספר חסידים (שיום ההילולא שלו בשבת זכור, שי"א שחלה בשנת הסתלקותו ביג' אדר).
חסידים קדמונים אלו, שחלק ממנהגי סיגופיהם השתלשלו גם למקובלים הבאים אחריהם, דגלו כאמור בצומות וסיגופים. אך, כעבור דורות, קמה חסידות הבעל שם טוב הקדוש וממשיכיו ושמה דגש על דרכי התקדשות, הבאות מתוך העלאת הגוף ולא מתוך שבירתו. דרך זו התפשטה בתפוצות ישראל, וודאי מתאימה היא מאד לדור השיבה לארצנו הקדושה, הארץ בה גם האדמה ועולם החומר קדושים הם.
אפשר לחשוב, ששני דרכי החסידות הללו סותרים זה את זה. אולם אפשר להבין, שיש כאן נדבך על גבי נדבך. אם ניגש אל הגוף מוקדם מידי, יש סכנה שנשקע בו בצורה בהמית. השאיפה היא לרומם את הגוף לפסגות רוחניות, ולכן עלינו להקדים ולהינזר מהגוף לתקופה מסויימת, להתרומם לרוחניות, ורק אחר כך בכוחינו לגשת אל הגוף ולהעלותו.
לכן, לאחר שזכה ישראל והיו בקרבו קדושי עליון כרבי יהודה החסיד וממשיכיו, שהרבו בסיגופים וצומות, יכולנו לגשת ולהעלות את הגוף ללא מורא. וכך בפורים, מקדימים אנו וצמים בתענית אסתר, ומכוח תענית זו ביכולתינו בפורים - לצחוק, להתחפש, ולהשתכר עד דלא ידע.
ועכשיו שצמנו, אולי אפילו את המן אנו יכולים להפוך למרדכי? ומי ברוך?
לחיים!