לכל אדם יש במהלך חייו רגעים של שגרה ורגעים 'גדולים ומשמעותיים'. בתוך הרגעים המשמעותיים בולטים להם 'הרגעים המאושרים בחיינו'. כמעט כל האנשים יגדירו בוודאי כרגעים המאושרים בחייהם את רגעי חתונתם, רגע לידת הילד הראשון וכדומה.
רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, ראש ישיבת מיר, כינה שני רגעים בחייו בתואר – 'זה היה הרגע המאושר בחיי'.
הרגע הראשון היה בעת שרבי חיים הרצה דברים בפני אחד מבוגרי ישיבת מיר, שחלק עימו את ספסל הלימודים בישיבה. רבי חיים דיבר בענייני מוסר, ואותו בוגר נהנה לשמוע את דבריו. בשלב מסויים, הוא אמר לרבי חיים –'כשאני שומע אותך, אני שומע את הרבי מדבר'. הרבי הלא הוא רבם המשותף – המשגיח הנודע, רבי ירוחם ממיר, מגדולי בעלי המוסר (שיום ההילולא שלו יחול ב – יח' סיון). אמר על כך רבי חיים שמואלביץ – 'זה היה הרגע המאושר בחיי, ידעתי שיש לי רב'!
הרגע השני התרחש כבר בעת שרבי חיים היה ראש ישיבת מיר. אחד מתלמידי הישיבה ביקש להרצות בפני רבי חיים מהלך למדני שחידש בסוגיא, כדי שהרב יחווה דעה על חידושיו ויקדם אותו בלימוד.
התלמיד החל להרצות את חידושיו בפני כל מי שנכח במקום, ומהר מאד – כל הנוכחים במקום נדהמו מחוצפתו. לכולם היה ברור, ש'חידושי התלמיד' הם למעשה 'שיעור כללי', שרבי חיים העביר בישיבה לפני מספר שנים בסוגיא זו. אולם, רבי חיים שמע בנחת ובשמחה את כל דברי התלמיד, ושיבח אותו על חידושיו.
כשסיים התלמיד והלך מהמקום, אמר רבי חיים לנוכחים – האם חושבים אתם שאותו תלמיד הוא כל כך שוטה, עד שהוא מעז להרצות לפני את דברי במסווה של חידושים שלו? ההסבר לתופעה הוא אחר – התלמיד כלל לא יודע שהעברתי את הדברים במסגרת השיעור שלי. התלמיד פשוט הושפע מצורת המחשבה שלי. לכן, בזמן שהוא ישב ולמד את הסוגיא, הוא חידש בסוגיא את אותם חידושים שאני חידשתי.
ואז הוסיף רבי חיים עוד משפט מפתיע – 'זה הרגע המאושר בחיי, יש לי תלמיד'! (סיפורים אלו כתבתים מהזיכרון מתוך הספר 'מח ולב').
רב ותלמיד הם מחנך ומתחנך. מסיפורים אלה עולה, שעיקר עניינו של החינוך, אינו ללמד את המתחנך פרטים כאלה ואחרים, אלא להנחילו דרך מהותית – דרכי חשיבה, גישה יסודית לתורה ולחיים וכו'. תלמיד הוא מי שמחדש בעצמו לפי אותה דרך חשיבה של הרב, גישתו המוסרית היא אותה גישה של הרב וכו'.
זוהי תובנה חינוכית יסודית, שחיונית לכל הורה או מחנך. ילדים, אינם חייבים במצוות מהתורה, אלא חייבים רק מדין חינוך. פירושו של דבר, שהדגש המרכזי בחינוך אינו לדאוג לכך שהילד יקיים כרגע פרט זה או אחר מהמצוות, שהרי מצד התורה הוא פטור מאותם פרטים. עיקר החינוך הוא לגרום לילד להיות מחובר פנימית לתורה, למצוות ולכל הערכים החינוכיים הנובעים מדרך ה', כך שגם כשיגדל ירצה ללכת בדרך זו.
אמת, הילד צריך לשמור תורה ומצוות, אך שמירה זו עיקרה הוא התרגלות והתחברות, כדי שבעתיד בחייו הבוגרים ימשיך ללכת בדרך זו. "חנוך לנער על פי דרכו – גם כי יזקין לא יסור ממנה". החינוך מכוון בעיקרו בשביל ימי הבגרות והזקנה, וזאת עושים על ידי שהופכים את הדרך החינוכית הרצויה לדרכו של הנער. דרכו שלו ולא דרך חיצונית שכפו עליו, וברגע הראשון הוא יקום ויזרוק אותה.
זאת נראית תובנה פשוטה, אך היא יוצרת הבדל משמעותי בגישה החינוכית. לדוגמא – פעמים רבות, הורים לחוצים מכך שהילד לא מקיים הכל כיאות. הם כופים עליו לקיים יותר, ובדרך מלחיצים אותו, וגורמים לו לריחוק נפשי ממצווה זו. לעומת זאת, בגישה שהבאנו כאן, הורים ישקיעו את עיקר המאמץ באהבה למצווה, גם אם כרגע הילד מקיים פחות, אך מתוך תובנה שבהמשך הדרך -הילד יוסיף וילך, עד שבעת הגיעו לגיל מצוות הוא יקיים הכול בשלמות.
כמובן, גישה זו צריכה איזון, וודאי הילד זקוק בצד האהבה גם לגבולות ולהרגלים של מאמץ והשקעה. פשוט, שעלינו להרגיל את הילד לקיים כבר מינקותו לקיום תורה ומצוות, והרגלים אלה הם חלק חיוני בחיבורו העתידי לתורה ומצוות בבחינת 'גירסא דינקותא'. יחד עם זאת, גישה זו יוצרת יותר רוגע והתכווננות לחינוך, שמטרתו הזדהות עם הדרך החינוכית, והפנמתה לחיים הבוגרים.
יאים הדברים לרבי ירוחם ממיר, ששיטתו המוסרית הייתה שלימוד התורה וקיום המצוות הם אופנים לבוא אל האדם עצמו. לשיטתו - הנקודה העצמית של האדם היא "שורש הנשמה המגיע לכיסא הכבוד".
ואף בפרשת בהעלותך, מבאר רש"י (על פי הגמ' שבת כא. הדורשת זאת על פסוק אחר) שהדלקת הנרות נקראת בלשון העלאה, כי צריך להדליק את האש עד שתהא השלהבת עולה מאליה. פתילות ושמנים שאינם דולקים יפה וזקוקים לסיוע בהטבתם פסולים להדלקה, מפני שהאש צריכה להמשיך ולדלוק יפה בכוחות עצמה.
ואף אנו המעלים ומדליקים את נרותינו – ילדינו, עלינו להשתדל להדליק את ליבם באהבת ה' ויראתו, עד שתהא שלהבתם עולה כל ימי חייהם מאליה! נתפלל, נעמול וה' יזכנו, אמן!