מכירים את הרגעים האלו שאתם מרגישים לבה רותחת עולה מהבטן ורוצה להשמיד את העולם מרוב כעס? מכירים את התחושה שזה בלתי נשלט ו"חייבים" לכעוס? מכירים את התירוץ "לא כעסתי, הוא פשוט עצבן אותי"?
תמיד זה מגיע בהפתעה ודווקא ברגעים שלא מתאים לכעוס. באותם רגעים השכל מפסיק לתפקד, שיקול הדעת נעלם ופתאום חיה טורפת מסתובבת בחדר ומחפשת טרף קל. כשאדם כועס הוא מפסיק לשלוט ולהוביל את המציאות אלא המציאות שולטת בו ומכתיבה את מעשיו ודיבוריו. מנהיג אמיתי איננו כועס כי הוא תמיד בעמדת המוביל הרגוע שיודע שיש לו את הפתרון הנכון לבעיה. רק מי שמרגיש חסר אונים אל מול המציאות מוצא נחמה בהתפרצות של אש הרוגז.
המהר"ל (נתיבות עולם ב נתיב הכעס א) מגדיר שהאדם הכועס אמנם עושה הרבה רעש וצלצולים אבל הוא בעצם מתפעל מהמציאות ואיננו מוביל אותה. לעומת זאת, אדם שכלי הוא מי ששומר על קור רוח תמידי ומפעיל את שיקול דעתו תחת לחץ. ככל שהשכל נעשה מרכזי יותר בתהליך קבלת ההחלטות כך האדם איננו יוצא משיווי-משקלו הפנימי וממילא שומר על שלוותו. המילה שכלי איננה מתארת בהכרח אינטלקטואל חריף בעל ציונים גבוהים באוניברסיטה אלא אדם שהשכל מהווה הגורם המרכזי שעל פיו הוא מקבל החלטות.
ניתן להתקדם ברמת השכליות והשליטה העצמית ואיננו חייבים להישאר לעד עם חיסרון הכעס. אדם מסוגל להיפטר מהגיבנת המכוערת של הרגזנות. כדי להוסיף שכליות צריך ללמוד מהשכלי ביותר - מהתורה.
המהר"ל (נתיבות עולם א נתיב התורה) מגדיר שהתורה היא שכלית, כלומר שאיננה מקבלת החלטות על פי אינטרסים חומריים נמוכים אלא על פי הצדק הנצחי והאלוקי. התורה לא תגדיר שאכילת חזיר מותרת בגלל שזה באופנה לאכול בשר לבן ולא תתיר לשמוע שירת נשים בגלל שזה לא מוצא חן בעיני מספר גנרלים. התורה איננה משתנה על פי המלצות של משרד יחסי ציבור מוביל אלא על פי האמת. ככל שאדם מתרגל לחיות את חייו על פי האמת ולא על פי מה שמתחשק לו הוא משתחרר מעול הכעס מכיוון שברגעים בהם הכעס מבעבע מתעורר כנגדו כוח שכלי חזק המרגיע את המצב.
הכעס צריך להיות מופנה אל תוך האדם. כשאדם לומד תורה למרות שהוא עייף או כשחם לו הוא קונה את מידת השכליות מכיוון שהוא מנהל את חייו על פי ערך ולא על פי חשק. "חכמה שלמדתי באף היא שעמדה לי" (קהלת רבה ב ט. הלכות תלמוד תורה ג יב), החכמה צריכה להילמד באף, בכעס עצמי, כדי שתכנס ללב. אם אדם לא נכנע לגחמות המציאות המוציאות אותו מלימוד החכמה האלוקית אז הוא גם לא ייכנע למציאות שמשתלטת עליו בשעת כעס. אותה תורה שאדם למד באף היא שעמדה לו ברגעי הכעס.
זכיתי להכיר אנשים שלא כועסים לעולם כמו הרב נחמיה לביא הי”ד. הלוואי ונלך בעקבותיהם.