תגובה למאמרו של הרב בני לאו
קראתי את מכתבך בכאב גדול. איני יודע את מי הגדרת כ"חבריי וחברותיי" , אותם האשמת בגרימת נזק רב. בודאי לא אותי, אך נפגעתי עמוקות בשמם.
אני רוצה להאמין שכתבת מתוך מניעים טהורים ולכן כתבתי בכותרת שכוונתך רצויה.
מצד שני אני חש שכתבת מתוך חוסר הכרת העובדות או מתוך התעלמות מהם ולכן אני מרשה לעצמי לומר לך שמעשיך אינם רצויים.
נראה לי שהצטרפת למשחק במחצית השנייה ואין לך שמץ של מושג מה קרה במחצית הראשונה. הידעת כי במשך חצי שנה ניסו רופאי המחלקה להידבר עם הנהלת בית החולים אך זו התעלמה מהם וביזתה אותם? המחלקה הזאת היא אחת המחלקות המפוארות במדינה.
במשך קרוב ל-20 שנה היא תפקדה בצורה מעוררת השראה והתפעלות, הן בצד המקצועי והן בצד האנושי. אין על כך חולק.
יום בהיר אחד נדרשו רופאי המחלקה (שגם בשגרה עבדו בעומס כפול מהתקן ומזה של עמיתיהם הרופאים בבתי החולים האחרים בארץ) להגדיל את העומס ובנוסף לבצע פעולות אסורות ומסכנות חיי אדם.
כל מאמציהם לשכנע את ההנהלה שהמהלך שגוי- נדחו. ההנהלה נתנה להם להבין שערכם נמוך מאד ושאף אחד לא ממש יצטער אם יעזבו. "בתי הקברות מלאים באנשים שלא היה להם תחליף" הוטח בפניהם.
כשלא נותרה להם ברירה הם קמו ועזבו את בית החולים מתוך צו מצפונם.
גם לאחר שעזבו המשיכה הנהלת בית החולים לרדוף אחריהם באמצעות צווי ריתוק ובאמצעות פניה לבתי חולים אחרים בדרישה שלא יקבלו אותם לעבודה.
הנהלת בית החולים מפעילה כרגע את המחלקה בצורה רשלנית ומסכנת חיי אדם. היא מתעלמת מכל תמרורי האזהרה המוצבים בפניה (אחיות המחלקה כמשל) ובאופן תמוה ביותר מקבלת את גיבוי משרד הבריאות.
בשלב הזה נראה לי ולעוד רבים וחכמים ממני שאכן יש צד צודק ויש צד טועה.
נכון ש"גדול השלום ושנואה המחלוקת" אבל כאשר נעשה עוול כה מחפיר מותר וחובה לזעוק ולהילחם על הצדק, בוודאי במקרה שלנו שהמלחמה היא בעיקר על חיי אדם.
צר לי לומר לך , חברי היקר , שמאמרך גרם נזק רב לחיי החולים, לכבוד המקצועי הרמוס של טובי הרופאים בארץ ולמערכת הבריאות כולה.
***********************************************************************************************
(אשתו של הכותב הייתה ממקימי המחלקה וכיהנה בה כאחות ראשית למעלה מעשור. הדברים נכתבים על דעת הכותב בלבד ועל אחריותו הבלעדית)