מתוך חמשת הדברים שאירעו לאבותינו ביום י"ז בתמוז, שמוזכרים במשנה במסכת תענית, ארבעה נראים בעינינו כאירועים חמורים ביותר: שבירת הלוחות (שזו תוצאה ישירה של חטא העגל), שריפת התורה, העמדת הצלם בהיכל, והבקעת חומות העיר (שזו בעצם הסיבה המרכזית ומפורסמת ביותר שבעטיה נגזר הצום).

הסיבה החמישית המופיעה באותה משנה יכולה להראות בעינינו קצת פחות קריטית: בטל קרבן התמיד. נכון שביטול עבודה מסוימת מבית המקדש זה דבר נורא, אך מדוע דווקא ביטול התמיד יגרור יום צום ואבל? הרי ייתכן שגם המנורה פסקה מלדלוק בגלל חוסר בשמן זית (דבר שכבר קרה בתקופת החשמונאים, כידוע), יתכן שלא היה לחם הפנים, בגלל מחסור בחיטה ובקמח, ואם כן מדוע דווקא ביטול התמיד מוזכר כסיבה לייסוד יום צום?

נראה, שחשיבותו של הקרבן התמיד הוא דווקא במשמעותו.

ישנו מדרש שמקורו לא ידוע המובא בהקדמה ל"עין יעקב" (ר' יעקב בן חביב): בן זומא אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" (דברים ו' ד'). בן ננס אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא" ואהבת לרעך כמוך". (ויקרא יט' יח') שמעון בן פזי אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא: "את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים". (שמות כ"ט ל"ט) עמד ר' פלוני על רגליו ואמר: "הלכה כבן פזי!"

במדרש זה תלמידי ר' עקיבא דנים מהו הפסוק הכולל (=החשוב?) ביותר בתורה. אם היו שואלים אותנו היום שאלה זו, אולי היינו עונים כבן ננס (שמע ישראל), אולי כבן זומא (ואהבת לרעך כמוך), ואולי היינו חושבים על פסוק אחר שנראה בעינינו החשוב ביותר. קשה להעלות על הדעת שמישהו בימינו היה חושב על הפסוק שהביא שמעון בן פזי. וגם בתקופתו זה היה מיוחד ושונה משום שחכמים אלו חיו בתקופה שבית המקדש כבר לא היה קיים, וכפי הנראה לא ראו את עבודת הקרבנות בעיניהם.

מהי כוונתו של ר' שמעון בן פזי, שהפסוק "את הכבש האחד תעשה בבוקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערביים" הוא הפסוק הכולל גם את "שמע ישראל" וגם את "ואהבת לרעך כמוך"?

נראה, שעבודת ה' היומיומית, האפורה, בבוקר ובערב, היא העבודה החשובה ביותר בעיני ה'. אמירת שמע ישראל ברגעים של קידוש ה' (כדוגמת ר' עקיבא) היא נקודה של שיא, של אמונה, של דבקות ושל אהבת ה'. אבל האם אנו יכולים להגיע לשיא של אמונה, דבקות ואהבת ה' גם בתפילה היומיומית? בברכות שאנו מברכים יום-יום כמעט בלי לשים לב? ביחסים שלנו עם החברים, ההורים, בני הזוג והילדים?

שמעון בן פזי אומר לנו- זוהי עבודה ה' הכוללת יותר.  הדברים הרגילים, היומיומיים שאף פעם לא נפסקים, כמו קרבן התמיד, בוקר וערב. האם נוכל למצוא את האור שבאפור?

כשבי"ז בתמוז בטל התמיד, ייתכן שהמשנה רוצה לומר לנו, שבנוסף לביטול העבודה הספציפית הזו בבית המדרש, גם נוצר חסרון בעבודת ה' התמידית, השגרתית.

ייתכן שהמשיכו לעשות את המצוות התמידיות, אך לא הבינו עוד שזו מצווה כוללת, אף יותר מ"שמע ישראל" ומ"ואהבת לרעך כמוך".

שמירת המצוות הקבועה, השגרתית, והיומיומית, ולא רק רגעי השיא,  היא זו  שהחזיקה ומחזיקה את עם ישראל.

ואם את זה אנו לא מבינים ומתייחסים למצוות אלו כדבר שבשגרה- אכן, ראוי לצום על כך.