לאחרונה קיבלתי עוד שני מכתבי דחייה לתסריט ששלחתי לשתי קרנות ישראליות לקולנוע. שתי הקרנות הללו מתוקצבות על-ידי משרד התרבות והספורט הישראלי.
האמנם אני תסריטאי לא מספיק טוב? בעבר מכרתי ארבעה תסריטים להוליווד ובמשך חמש שנים לימדתי תסריטאות בבית-הספר לקולנוע של אוניברסיטת ניו-יורק, הנחשב כבית-הספר הטוב ביותר לקולנוע בארצות הברית.
אחד התסריטים ששלחתי התבסס על סיפור שהוצאתי לאור, "תשובתו של דוִד דור", המגולל את סיפורו המצחיק אך הנוקב של סוכן שב"כ צעיר שנשלח, במסווה של חוזר-בתשובה, ליישוב קטן בראש גבעה בשומרון על-מנת לאמת את הידיעה על קיומה של מחתרת יהודית, שלדברי ראש השב"כ המפא"יניק, מתכננת כביכול להפציץ אל מסגד אל-אקצה שבהר-הבית. לכל אורך הסיפור הקומי והסאטירי, מתוארים אנשיי היישוב כציונים אידיאליסטים וטובים, בעוד מניעיהם של השב"כ הרבה פחות טהורים.
אחת הוועדות, שקראה את הצעת התסריט, כתבה בחוות-דעתה:
"התסריט כתוב טוב, אך אין בתסריט ייחודיות. כבר נכתב כל כך הרבה על מתנחלים , ועל הרג ועל שב"כ, אין שם משהו שונה אחר, משהו שאפשר להתרגש ממנו או להיסחף אחריו."
סלחו לי, אך כמה סרטים ישראליים אכן עוסקים במתיישבים אידיאליסטיים ובשב"כ?
לקרן ישראלית אחרת לקולנוע שלחתי הצעה לסרט המתבסס על ספרי רב-המכר "טוביה בארץ המובטחת", שעלילתו מביאה את טוביה החולב לארץ-הקודש בימי העלייה השנייה והופכת אותו לחלוץ העוסק בבניית הארץ הנאלץ להיאבק נגד ביצות, ארבה, ערבים עוינים, פילוסופים סוציאליסטיים חילוניים והשלטון הטורקי המדכא. גם הסיפור הפטריוטי הזה נדחה.
מנגד, סרט ישראלי חדש, שזכה למימון מאחת הקרנות הללו בשיתוף פעולה עם משרד התרבות הישראלי, והמוקרן בימים אלה בבתי הקולנוע בכל רחבי הארץ (להוציא את ירושלים), מתגאה בכך שיש בו יותר פורנוגרפיה ועירום מאשר בכל סרט ישראלי אחר. אפילו אתרי החדשות השמאלניים וכתבי-הקולנוע שלהם מטילים ספק בערכו של הסרט.
וכך כותב אורי קליין, כתב הקולנוע של "הארץ":
"עזבו עירום, פורנו ופרובוקציה – איפה החזון? מרוב תחבולות תסריטאיות וניסיונות התרסה מאולצים, נדמה "זוג יונים" כסרט שמורכב מחומרים שמתלבשים זה על זה בלי להתחבר לכדי עלילה או משמעות."
באותה הרוח כותב גם כתב הקולנוע של אתר החדשות NRG:
"אם כל הפרובוקציה הזאת לא מנותבת לאמירה מעניינת, נותר רק עירום, מלא מלא מלא עירום".
ואף על פי כן ולמרות הכל, מיליון דולר מכיסו של משלם המיסים הישראלי הוענקו להפקת הסרט הזה.
בהחלט ייתכן כי הסרט "סיפורי מעשיות של רבי נחמן", שהפקתי בשנים האחרונות, הוא לא הסרט הטוב ביותר בעולם, אך לפחות השחקנים לא הורידו את בגדיהם מעליהם. אפשר וזוהי הסיבה לכך שלא קיבלתי שום מענק משום קרן לקולנוע על מנת להפיק את הסרט. חוץ מזה, מדוע משרד התרבות הישראלי אמור בכלל לממן מעשיות חסידיות? איזה סוג של תרבות ישראלית הן מייצגות?
כשכתבתי מאמר סאטירי המותח ביקורת על הקרנות לקולנוע על כך שאינן מעניקות תקציבים לכל המגזרים בציבור הישראלי על בסיס שוויוני ואובייקטיבי, קיבלתי מכתב מעורך-דין המייצג את אחת הקרנות, אביר חופש היצירה, שאיים לתבוע אותי למשפט בגין לשון הרע.
בעקבות מכתב זה, החלטתי לבצע ניסוי. כתבתי סיפור סתמי בסגנון הוליוודי, מצחיק ודרמטי, ללא תכנים יהודיים וציונים כלשהם, ושלחתי אותם לקרן הקולנוע לירושלמי. במאמר מוסגר יצויין כי קרן זו אינה מקבלת תקציבים ממשרד התרבות. מדובר בעלילה פשוטה על אב גרוש צעיר לשני ילדים היפראקטיביים, הנלקחים ממנו על-ידי רשויות הרווחה. לאחר שכל מאמציו להשיבם אליו עולים בתוהו, מטפס האב המתוסכל על ראש התורן של גשר המיתרים ומאיים להתאבד.
בעקבות סיקורים נרחבים בשידור חי של האירוע, הוא הופך לכוכב-תקשורת מיידי. בנו בן עשר נמלט מהפנימייה העירונית לילדים בסיכון ומצטרף לאביו שעל ראש התורן. בשלב זה ראש עיריית ירושלים וראש הממשלה, בעיצומה של תקופה בה כל אחד מהם פועל על מנת להיבחר-מחדש, נאלצים להתמודד עם דרמה אנושית. עלילה זו מצאה חן בעיני קרן הקולנוע הירושלמית והיא העניקה לי "כסף-כיס" לכתיבת התסריט.
האם תגובתם הייתה חיובית באותה מידה אילו גיבור הסיפור חבש לראשו כיפה סגורה והתהדר בזקן ארוך כמו שלי?
אנא, אל תקטלו אותי על כך שאני מוכר את עצמי בזול (שכתבתי תסריט סטאנדרטי). אפילו תסריטאים ובמאים דתיים-ציוניים צריכים להתפרנס ממשהו....