1 "אולפן שישי" שלחו את יגאל מוסקו לסקר את מפגן התמיכה בראש הממשלה בנימין נתניהו. מוסקו צילם מראות והשמיע קולות חסרי הֶקשר רציני.
אין ניסיון להסבר של האמירות הביזאריות הנשמעות בכתבה, חלקן על גבול האבסורד, אין רקע והֶקשר לזעם שהופגן כלפי מוסקו כנציג "התקשורת". מאידך, מוסקו לא מנסה לחפש בדל הסבר ליחס הקהל כלפי נתניהו.
אפשר לומר שביחס למושא הסיקור - הכנס עצמו והקהל שטרח והגיע - מוסקו לא הביא דבר, לבד מדאחקות על חשבון הניאנדרטלים מהליכוד. הוא גם התכבד בקלונם מול צופיו, לאמור: אתם מבינים שאני מתוחכם מהם, לכן כבדו את האירוניה הדקה שלי. בעצם, שלחו אנתרופולוג לסקר תופעה, ומראש ידעו שהוא לא דובר את שפתה, ולא זאת אלא שהוא בז לדובריה.
בסופו של חשבון, גיבור הכתבה אינו ההמון הליכודניקי שבא לתמוך במנהיגו. גיבור הכתבה הוא העיתונאי יגאל מוסקו עצמו, שהמחיש בפעם האלף את העיוורון התודעתי שהוא וחבריו תקועים בו. באמצעות הכתבה הטלוויזיונית אפשר לעקוב אחר עיניו של הכתב וללמוד מה מעניין אותו, את מי הוא רוצה להבליט ומה יחזק את דעותיו הקדומות.
2 הפילוסוף היהודי אדמונד הוסרל דיבר בראשית המאה ה־20 על שיטה לחקירת תופעה, באמצעות "שימה בסוגריים" את מעמדה או את תוקף האמת שלה, ו"השהיה" (או התאפקות) של השיפוט הערכי שלה. השאלה, טען הוסרל, אינה אם התופעה אכן קיימת ב"מציאות" אלא מה משמעותה. אפשר לכפור בתופעה, לזלזל בה ולהציגה כאשליה פרימיטיבית וטיפשית; אך אפשר גם לומר כי מאחר שהתופעה קיימת לנגד עינינו ומשפיעה על אנשים, כדאי להתייחס אליה באמפתיה ולנסות להבין אותה מתוכה.
מדוע טרחו ובאו אנשים מרחבי הארץ למפגן תמיכה בראש ממשלתם? מה פשר הזעם כלפי התקשורת בכלל ומוסקו בפרט, ומה הסיפור עם האהבה שנתניהו קיבל שם מתומכיו, שכה מנוגדת לניכור ולתיעוב התקשורת כלפיו? האם היחס אליו הוא רק אישי, או שמא ההתקפות המרובות כלפיו נתפסו בקרב בוחריו כהתקפה עליהם ועל הלגיטימיות של בחירתם, כמי שאינם אוטונומיים להחליט בעצמם? היכן ההתייחסות לעלבון שכה בלט בדברי האנשים שדיברו שם?
כבר כתבתי שאירעה שם התפרצות של זעם שנאגר ימים רבים והצטבר תחת המכבש התודעתי שהפעילה התקשורת על הציבור - לא בסיפוק מידע על המציאות, אלא בניסיון בוטה לקבוע מה עלינו לחשוב עליה. בסופו של תעלול, אנשים מתעוררים ומבינים שמזלזלים בהם ורואים בהם מסה אנושית חסרת יכולת החלטה. ההגנה על נתניהו וגילויי ההערצה שהופגנו שם כלפיו אינם היסחפות עיוורת; טעות גדולה להתייחס כך אל התופעה. ההגנה עליו היא הגנה עליהם, על אורח חייהם, על השקפת עולמם. כל אדם בריא בנפשו יתעב את מי שמנסה להכתיב לו מה לחשוב.
3 נראה שמוסקו לא בא להבין את התופעה אלא ללעוג לה; לגרש אותה באמצעות הגחכתה וטירלולה. האמת היא שלקראת סוף הכתבה, משיל מוסקו מעליו את הכסות הכאילו אינטלקטואלית, והאירוניה מפנה מקום לנהמת ליבו על הפחדים הישנים של השבט שלו. "מי שלא רצה אותו כראש ממשלה", חתם, "יקבל אותו כמשיח".
הנה בתמצית, סך הפחדים של "השבט הלבן": "משיח" לא כמושג דתי אלא כמושג פסיכו־היסטורי המכיל את סך ההקשרים והאסוציאציות השליליים שהתרגלנו לשמוע ביחס אליו בשיח התקשורתי, הפוליטי והאקדמי. אינני מזלזל בפחדים האלה, אבל האם לא כדאי שנעמיק בהבנת התופעה לפני שנחווה את דעתנו כמה היא איומה?
חוקר הספרות סטנלי פיש כתב בשנות ה־70 של המאה הקודמת על "הקהילה המפרשת". כל מחבר רואה לנגד עיניו קהילת קוראים מסוימת שבראש ובראשונה הוא כותב אליה, ומשבץ ביצירתו את שפתה ואת הקודים התרבותיים שלה. מוסקו שידר בראש ובראשונה לקבוצת השיוך החברתית והפוליטית שלו, כלומר אל השבט השמאלי. שאר הצופים קיבלו הזדמנות להציץ לשיח הפנימי הזה. טוב, לא בדיוק הזדמנות, אלא עניין שבשגרה.
בכל הקשור לתיבת התהודה הפוליטית של התקשורת, הרוב הישראלי הוא אורח מזדמן ולא בן בית. הירידה העקבית באחוזי הצפייה בתוכניות הדגל החדשותיות קשורה מאוד לנושא: הרוב השמרני והימני אינו שומע את קולו שם. התקשורת ברובה עדיין חיה בשנות ה־70 וה־80 (הקיבעון הזה קיים גם ביחס לפתרונות המדיניים והכלכליים, כאילו לא אירע פה כלום בעשורים האחרונים).
4 הזכרנו קודם את דברי הוסרל על ההתאפקות מלשפוט תופעות. אחד המבקרים של שיטתו (ה"ג גדאמר) טען כי המחשבה שאפשר לאדם לאפסן בצד את דעותיו, את שיפוטיו המוקדמים, את השקפותיו הפוליטיות, ולהבין את התופעה מתוכה - היא בעצמה דעה קדומה. אדם לא יכול להתנתק מבית גידולו החברתי, האידיאולוגי, התרבותי והפוליטי.
סיפור יגאל מוסקו הוא רק משל למערכה הניטשת בעשור האחרון סביב התקשורת. הכתבה שהכין ל"אולפן שישי", דומה לעשרות אלפי כתבות שהוכנו בטלוויזיה הישראלית על ערוציה - מתוכן ניבט דיוקן מאוד מסוים של החברה הישראלית שרבים אינם מזדהים איתו ולעיתים מנוכרים אליו. אבל זה הדיוקן הדומיננטי על המסך וברדיו וברוב העיתונות המודפסת.
ולא רק מוסקו, גם נתניהו דיבר בראש ובראשונה אל השבט שלו. זה שורש אי ההבנה של התגובות ההיסטריות לנאומו. צווחות התקשורת, מדוע רה"מ לא נשא נאום ממלכתי, הן חוסר הבנה של הזמן והמקום וההקשר. אם ראש הממשלה יוצא נגד יריבים פוליטיים, זה נתפס כעניין רגיל. לעומת זאת, התקפות על התקשורת מצידו, מלוות בביקורת חריפה נגדו, שהוא לא צריך לתקוף את העיתונות על כך שאינה עושה את תפקידה.
ההפרדה הזאת קיימת בעיקר בדמיונם של אי אלו עיתונאים. במציאות, גם התקשורת היא שחקן פוליטי לכל דבר ועניין; לעיתים חשוב יותר מהפוליטיקאים מבחינת יכולת ההשפעה על דעת הקהל. ההתקפה על התקשורת היא אפוא התקפה של יריב פוליטי.
ההתנשאות מסמאת את העיניים מלבחון תופעה ביושר וברצינות. היא גם טיפשית, משום שהיא מרחיקה את הצופים ומנכרת אותם. אז מוסקו מתעב את נתניהו ובז לעדת תומכיו. ביג דיל. כלב נשך אדם. לא עושים מזה סרט.
באדיבות "ישראל היום"