בין שדרת לה רמבלה לבית בחלמיש, בין פרנסיסקו לסולומון ז"ל עובר אותו גבול. הטרור אותו טרור. הרוע אותו רוע. ושלא יספרו לכם סיפורים על "נרטיב".
אולי בלועזית לבלוף הזה יש ארומה של "נאורות", אבל בעברית כבר הבנו ש"נרטיב" זה בעצם.. סיפור.
פרשת "ראה" מזכירה לנו את חובתנו המוסרית להתבונן למציאות בעיניים, להבחין בין טוב לרע, בין אמת לשקר, בין עובדה ל"נרטיב", ולשים גבולות ברורים ביניהם. אפס מדיניות "הכלה".
הפרשה מתחילה בקריאה לעם ישראל לראות ולהבחין בין ברכה לקללה בטקס מיוחד לפני כניסתם לארץ. לאחר מכן מפורטת מערכת גדולה של מצוות, בהן סוציאליות כמתן מעשרות לעניים, שמיטה, צדקה, חיוב דאגה לרווחת האביון, שחרור עבדים ודאגה לכבודם, ובהן רוחניות כאיסור אכילת חיות לא טהורות, ועוד.
אחד הדברים המוזרים בפרשה הוא הציווי על טקס הברכה והקללה בין ההרים לפני הכניסה לארץ. שישה שבטים עומדים על הר גריזים, ושישה על הר עיבל. הכהנים והלויים עומדים בין ההרים ומכריזים את הברכות הקשורות בעשיית הטוב כשפניהם כלפי הר גריזים, ואת הקללות הקשורות בעשיית הרע כשפניהם כלפי הר עיבל. העם עונה אמן על הדברים.
מה הקטע? הפסקה פעילה בשטח?
כנראה שגם אז החוויה עיצבה את העברת המסר. העמידה הברורה בין שני הרים, ושרטוט הגבול החד משמעי בין טוב לרע ברגליים, בא להדגיש את חשיבות ההבחנה בין עשיית הטוב לעשיית הרע, ואת הגבול העובר ביניהם. כך שגם לאחר כניסת העם לארץ, כאשר כל אחד יתפזר לביתו ושדהו, האינדיבידואליות לא תעוור את עיניהם מלזכור את הערכים המשותפים ולחיות על פיהם.
האזהרה מעיוות האמת, מה"נרטיב" הפרטי מודגשת לאורך הפרשה בקריאה להתבוננות נכונה, וגם בביטוי המפורסם: "לא תעשון איש כל הישר בעיניו". כאן מודגשת החובה לנהוג על פי ערכים מוסרים ברורים ומשותפים אחרת החברה מתפרקת, ואז גם היחיד מתפרק.
כמה מתאים לתקופתנו בה נדמה שהעיסוק האובססיבי בפירוק כל ערך, וב"ניפוץ פרות קדושות" יצא משליטה, ומה שהחל מפירוק ערכים רוחניים התגלגל לפירוק ערכים מוסריים, חברתיים ולאומיים, עד שרוצחי נשים וילדים מכונים גם "לוחמי חופש". הגיע הזמן להתעורר מההכלה המסוכנת של ה"נרטיב" ולקרוא לילד בשמו.