חיים נטולי סערה
חיים נטולי סערה

"אוּלָם אֲנִי אֶדְרֹשׁ אֶל אֵל וְאֶל אֱלֹהִים אָשִׂים דִּבְרָתִי" (פסוק ח)

מה היה קורה אילולא החליט ה' לנסות את איוב? מן הסתם היה איוב ממשיך באין מפריע בחייו כאיש תמים וישר ואנונימי אי שם בארץ עוץ. מן הסתם היה נושם, מתפרנס ומקיים את דבר ה' לאורך ימים טובים ונינוחים וחסרי אירועים מיוחדים. אז מה?

אולי זה מה שהשטן שואל את ה'? כלומר – אולי זה מה שה' שואל את עצמו? שהרי השטן אינו אלא מלאך ה', שליח שלו, חלק ממנו. שיחה בין הבורא לבין מלאכיו היא תמיד שיח פנימי, ביטוי ספרותי להתלבטות אלוהית בין אפשרויות שונות.

אולי השטן – כלומר אותו צד של הבורא האין-סופי המגולם, למיטב הבנתנו, על ידי הדמות המכונה "שטן" – משכנע את הבורא להביא את כל הייסורים הללו על איוב כדי לחלץ את איוב, לחלץ את כל האדם, מחיים מובנים מאליהם; מעבודת ה' ישרה אך פושרת; מקיום נטול סערה.

דומה כי כל האסונות אינם באים על איוב אלא כדי להביא אותו, החי חיים אוטומטיים-משהו, לפנות אל ה'.  

וכשם שהשטן מופיע בסיפור הזה כמעין אלטר-אגו ("האני האחר") של הקדוש ברוך הוא, אולי אפשר לראות כל אחת מן הדמויות האנושיות המופיעות בסיפור כמעין אלטר-אגו של איוב; כמעין ייצוג או גילום של פן אחד בהתמודדותו של איוב, בהתמודדותו של כל האדם, עם גורלו ועם ייסוריו.

הפן הראשון מיוצג על ידי אשת איוב, אשר קולה, המייעץ לבעלה כי יקלל את ה' ויבחר למות, הוא כנראה קול פנימי שאינו יכול שלא לעלות באיוב המוכה. אחר כך מגיעים שלושת או ארבעת הרֵעים. בזה אחר זה הם עולים אל הבמה וכולם איוב. כולם האדם באשר הוא אדם, האדם באשר הוא שביר ופגיע ומחפש משמעות.

"כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף" (פסוק ז), אומר האלטר-אגו אליפז התימני לנוכח הקלות הבלתי נסבלת שבה יכול אדם לאבד כל מה שיש לו, כלומר – כל מה שהוא חשב שיש לו. רק בני רשף, מלאכים, פטורים מן הסבל. "אוּלָם אֲנִי אֶדְרֹשׁ אֶל אֵל וְאֶל אֱלֹהִים אָשִׂים דִּבְרָתִי" (פסוק ח).

מתוך הפרק היומי בתנ"ך