"אֹמַר אֶל אֱלוֹהַּ אַל תַּרְשִׁיעֵנִי הוֹדִיעֵנִי עַל מַה תְּרִיבֵנִי" (פסוק ב).
החוויה הרוחנית מתוך כל סיפור איוב נתגבשה אצלי עם השנים להכרה ברורה אחת האמורה בכותרת הדברים. ההכרה הזאת מוליכה אותי בנתיבי החיים ובכל המסעפים והצמתים, מהם טובים ושמחים – מהם עצובים וקורעים את הלב, ורבים הם. בדברי איוב בפולמוסו עם אלהיו, ובעיקר בתוך סבלו הבלתי נסבל, הוא מבקש בלשון משורר הכאב והזעם: "ואם יש צדק – יופע מיד!" (ח"נ ביאליק, "על השחיטה").
דברים אלו אמורים בדרכים שונות בתוך מענה איוב לרעיו, ובוודאי מכוונים אל השמיים, אל האל המסתתר, הנעלם מעיניו של איוב, מיכולת הבנתו ומכוח סבלו: "אם יש בכם אל ולאל בכם נתיב ואני לא מצאתיו" (שם). וכך נאמרה האבחנה הזאת בלשון רבותינו (בתוספת קטנה שלי):
רבי עקיבא אומר: ארבעה הן: אחד לקה ובעט, ואחד אומר: נאמן עלי אבא, ואחד לוקה ומבקש רחמים, ואחד אומר: מפני מה הרצועה תלויה, מפני מה אינו לוקה? ואלו הן: איוב ואברהם, חזקיה ודוד.
אחד לקה והיה בועט זה איוב שלקה ובעט. לכן הוא אומר:
”נָקְטָה נַפְשִׁי בְּחַיָּי אֶעֶזְבָה עָלַי שִׂיחִי אֲדַבְּרָה בְּמַר נַפְשִׁי.
אֹמַר אֶל אֱלוֹהַּ אַל תַּרְשִׁיעֵנִי הוֹדִיעֵנִי עַל מַה תְּרִיבֵנִי.
הֲטוֹב לְךָ כִּי תַעֲשֹׁק..." (פסוקים א-ג).
למה אני לוקה? מה עשיתי לך? כמה עוונות עשיתי שאתה מלקני? הטוב לך כי תעשוק? "לָמָּה פָנֶיךָ תַסְתִּיר וְתַחְשְׁבֵנִי לְאוֹיֵב לָךְ" (יג, כד).
ההכרה האמונית שלי נובעת מההתפרצות האלוהית אל תוך דברי החירוף האלה: "וַיַּעַן ה' אֶת אִיּוֹב מִן הַסְּעָרָה" (לח, א). רק מתוך סערה אפשר לבוא לידי ההכרה הזאת. מטר של שאלות ניתך על איוב ההמום, ובסופן של כל אלו עולה הקביעה האחת:
"בין גומא לגומא לא נתחלף לי. בין איוב לאויב נתחלף לי?...
בין קול לקול לא נתחלף לי. בין אויב לאיוב נתחלף לי?...
בין רגע לרגע לא נתחלף לי. בין איוב לאויב נתחלף לי?" (בבלי בבא בתרא טז, עמ' א-עמ' ב).
זו ההכרה המוליכה אותי בשבילי החיים.
הוא המבוקש מכל חיי איוב, בין שהיה ונברא בין שלא היה ולא נברא, והיא התשתית הראויה לקראת יום הדין והימים הנוראים בכל שנה ושנה, הלוא הם דברי מיכה: "וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד". ועל כולם, ודווקא מתוך בקשת הצדק המוחלט, "וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ" (מיכה ו, ח).
מתוך הפרק היומי בתנ"ך