בכ"ט בנובמבר 1947 הכריז האו"ם על חלוקת ארץ ישראל למדינה יהודית ולמדינה ערבית.

ישראל מציינת יום זה מידי שנה בשנה, כשם שהיא מציינת את יום הזיכרון, יום העצמאות ואת יום הכרזת בלפור, כי אלה הם מגש הכסף שהקנו לעם היהודי הנרדף מדינה.

עבור העם הפלסטיני בכלל ואזרחי ישראל הערבים בפרט, יום זה איננו יום נוסטלגי, ציונו הוא תוכנית פעולה סדורה להשבת זכויותיהם האבודות.

בעקבות תבוסת הערבים במלחמת העצמאות, ישראל נחלה את שטחי הגליל המרכזי, השפלה, ומישור החוף הדרומי שיועדו למדינה הערבית. כשבע מאות אלף ערבים גלו לירדן, לבנון, סוריה וארצות נוספות. רובם אוכלסו במחנות פליטים, בהם הם מתגוררים עד היום ונחשבים לנוכרים בקרב האוכלוסייה המקומית, למעט בירדן.

בסיום מלחמת העצמאות, כעשרים אלף ערבים נעקרו מיישובם ליישוב ערבי אחר בשטחי ישראל. היום הם מונים מעל לשלוש מאות אלף איש!

אלפי אזרחים ערבים מתקבצים בחורבות של יישובים נטושים או בשכונות יהודיות, קיבוצים ומושבים ונשבעים את "שבועת השיבה", שמפיצה אגודת ההגנה על זכויות העקורים "המהאג'ירון" וארגונים נוספים:

"שבועת השיבה: אני נשבע באללה העליון והעצום שאאחז באדמת המולדת ארץ אבותיי וסביי, ובזכות השיבה הקדושה, אל משכני המקורי. וכי אסרב אם בסתר אם בפומבי לכל החלופות שיוצעו כתמורה או כפיצוי, או כמקום לאכלוס, ואללה עדי על דבריי".

הנשבעים, ערבים ישראלים, צאצאי תושבי כפרים חרבים, מבקשים לשוב לשטחי קיבוצים, מושבים וערים כמו נתניה, רעננה, ורמת השרון.

מבחינתם, כמו גם מבחינת הצד הפלסטיני ועמדתה הרשמית של הליגה הערבית : "על הנַכְּבַּה לא נשכח ולא נסלח ואין שום פתרון ללא זכות השיבה!".

העובדה שבינתיים התפתחו ביישובים אלה קהילות יהודיות משגשגות, ושמהלך כזה ישנה לחלוטין את אופי הישובים אינה מעניינם של העקורים. הם מציעים להקים שכונות לבנים ממשיכים, והרחבות קהילתיות בפאתי יישובים חקלאיים יהודיים, ולהקים בתים לבניהם על חשבון שדות ופרדסים,  כי לטעמם הצדק איתם.

העקורים רותמים לצידם גורמים בינלאומיים ומסתמכים על הסכמי דייטון (הסכמי השלום בבוסניה-הרצגובינה מ- 1995) שעסקו בזכותו של כל פליט לשוב לביתו ובזכותו להמירה בפיצויים (סעיף 7). וחותרים להקים מנהלה שתיישם את ענייני השיבה ותבטל את חוק נכסי הנפקדים שעיקל את רכושם (סעיף 10).

 הנרטיב הערבי מדבר על אוכלוסיית ילידים פלסטינית (Natives), אך מתעלם ממציאות שמתארים צליינים דוגמת: משה מבאסולה שביקר בארץ במאה ה- 16 ומצא בכפר עלמא שבגליל "כמו ע"ו (76) בעלי בתים (משפחות) יהודים".

יהודים ישבו גם בצפת, בשכם, ואפילו בעזה, אבל על זה לא מדברים. מיותר לציין, שגלי הגירה ערבים מארצות האזור הציפו את הארץ ומשפחות מסרי (מצרים), ימאני (תימן), אל-הינדי (הודו), חלאבי (סוריה) ומוגרבי (מרוקו), הן מצאצאיהן.

כששואפים להפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה, להשיג זכויות לאומיות לערביי ישראל, ולהקים מדינה טהורת גזע – פלסטינית, לצד ישראל, חלום העוועים עשוי להתגשם. בסיוע גורמים בינלאומיים, המשולש, הגליל הערבי ופזורת הנגב עשויים לקבל מעמד של  אוטונומיות לאומיות שיבקשו להסתפח למדינה הפלסטינית, המושבים, הקיבוצים והערים יאבדו את צביונם היהודי, וישראל תאבד את זהותה היהודית.

חשוב להדגיש: האזרחים הערבים, בניגוד להנהגתם, עדיין כמהים לשילוב. על ממשלת ישראל לפתח ביישובים הערביים אזורי תעשייה ולהקים פארקי מדע ומתחמי קניות ובילוי. עליה לתמרץ את פרנסי היישובים להפנות את תשלומי הארנונה מתעשייה, להשקעות בשיפור פני העיר, קידום מפעלי התרבות ועידוד החינוך. השינוי שייווצר יעודד גם את התושבים לשלם ארנונה, ולדרוש עריכת תוכנית מתאר יישובית, שתשפר את תנאי המגורים.

כשהאזרח הערבי ירגיש שמשקיעים בו, הוא ירגיש שייך. בשיטתיות ובהתמדה ניתן יהיה להשיב את האמון, לחזק את ההזדהות עם המדינה, למגר את הבדלנות ולהכניס תוכן בסיסמת הדו-קיום.

במקביל, על ישראל לדרוש ממדינות ערב להפסיק את האפליה ארוכת השנים, כלפי אחיהם הפליטים-הערבים, ולהעניק להם זכויות אזרח מלאות. במזרח תיכון שכולו פליטים אין עוד מקום למעמד מיוחד לפליטים פלשתינאים.

הכותב הוא מזרחן, ד"ר ללימודי ארץ ישראל, מומחה לנושא הסכסוך הישראלי-ערבי.