משבר חנוכה
משבר חנוכה

מעגל השנה הוא כמו יום ולילה. בקיץ השמש זורחת, הטבע פורח בשלל גוונים. לעומתו, בחורף הקר נדמה שהכל מסתגר פנימה.

כך גם היום הוא זמן הפעילות שבחוץ, לעומת הלילה אשר בו כל אחד ואחד מתכנס לתוך ביתו, נח ואוזר כוחות ליום שלמחרת. אולם הלילה איננו רק זמן למנוחה גרידא. ההתכנסות פנימה מאפשרת התחדשות, וחיפוש אחר נביעה חדשה.

דווקא ההפסקה בפעילות השוטפת מאפשרת התבוננות על הכל בפרספקטיבה אחרת. בלילה, כאשר האדם לבד, הוא אט אט מכיר את עצמו, ובשלב שאח"כ, הלילה הוא הזמן לבניית המשפחתיות שבתוך ביתו.

החגים שמהתורה הם כולם חגים של קיץ. הפסח בתחילת האביב, המשקף את תחילת גאולת ישראל. שבועות, כאשר הטבע כבר הגיע לבשלות גדולה יותר, ועם ישראל מקבל תורה. וכל חגי תשרי לגווניהם, שמהווים חשבון נפש לקראת סופו של היום, והשמחה בעקבותיו בגמר אסיפת התבואה שבשדות, גמר המלאכה.

בחורף נמצאים להם המועדים שקבעו חז"ל. לא התורה שבכתב, הנקראת אורייתא, אלא דווקא תורה שבע"פ, הנלמדת ונמסרת מדור דור, ע"י חכמי התורה, תורת האדם. חנוכה פוגש אותנו, מעט אחרי תחילתו של החורף, ופורים, כתום סיום ממש לקראת סיומו.

חגי התורה התברכו בניסים אדירים, ובמפגש חי עם בורא עולם, מיציאת מצרים וקריעת ים סוף, אנוכי ה' א-להיך בהר סיני, וענני הכבוד שבמדבר. לעומתם חגי החורף, ארעו בזמן בית שני (וכאן פורים וחנוכה החליפו תפקידים בזמנים) בזמן שלא שרתה השכינה בגלוי, ופסקה הנבואה.

פורים, הנמצא מחד בשיאו של החורף, כדקה האחרונה שלפני עלות השחר, אך מאידך אכן מכין ומבשר גאולה. מחד אין במגילה כלל שם ה' בגלוי, והכל נראה כמהלכים טבעיים, ואכתי עבדי אחשוורוש אנן, ומאידך הכל זועק שיד נעלמה מסתתרת כאן, משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים.

אף חנוכה, עיקרו מלחמה עקשת הנראית בתחילה כחסרת תקווה של מעטים מול רבים. אולם כוחם של החשמונאים אכן לא היה בעוצמה חיצונית, אלא נבע מזעקתם הפנימית שבאה מלמטה על חילול קדושת ישראל, והרצון להחזיר לישראל את עצמאותם, ולטהר את המקדש. "וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני" (רמב"ם). מה משמעותם של אותם מאתים שנה של עצמאות לדורות? אותם שנים היוו התשתית והבסיס של כתיבת תורה שבע"פ. משמעון הצדיק וכלה בהלל ושמאי ותלמידיהם. תורה שבע"פ, שבה התגלה שחכם עדיף מנביא, היא זו אשר החזיקה אח"כ את עם ישראל בחשכת הגלות הארוכה. בחנוכה עם ישראל הדליק את הנר הקטן, שהאיר את עיניו וחימם את ליבו לאחר מכן לאורך החורף הארוך והקשה.

ואכן, החורף אינו רק זמן של תרדמה. בחורף אומנם הטבע אינו מתגלה כלפי חוץ בשיאו, אולם אט אט רחוק מעין רואה, מצמיח הטבע שורשים איתנים במעמקי האדמה. הווי אומר יש ויש צמיחה, אלא שהיא פנימית שורשית, שבבוא העת עתידה להצמיח פריחה עצומה ואיתנה יותר.

כך גם הלילה לאדם, וחשכת הגלות לעם ישראל, מהווים זמן בהם האדם והעם מחדשים את כוחות הנפש והנשמה הפנימיים, ואמונתך בלילות. דווקא העלם זה, הוא המגלה והמצמיח את השורש, שעתיד לשוב להעלות ולפרוח, ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משורשיו יפרה.

ובנפש היחיד, פעמים שמתעורר מעין משבר וחדלון דווקא בתקופה זו. 'משבר חנוכה'. אחר השמחה וההתלהבות של ימי החגים, אנו מנסים להמשיך וליישם את כל ההבטחות והרצונות בחיי היום יום ... ולפתע מתעוררים לחורף הקר. כל משבר נובע מתוך תחושה פנימית (ופעמים לא מודעת), שצריכים כעת לשנות הסתכלות.

משהו מתחת לפני השטח מחפש מקום לעלות, לפעמים כצמח עדין ולפעמים כהר געש. היכולת לצמוח ולהתרומם מתוך המשבר, תלויה בהבנה שעיקר הדגש והצמיחה צריכה להיות, ובעצם כבר נמצאת עתה, במקום אחר בנפש. במקום נסתר ולא גלוי ופורץ. מקום שצריך את השקט שמסביב, את הקרירות שמולידה חום פנימי. ואותם שורשים, שצומחים להם לאט לאט, ואותו אור שמתגלה פנימה, הוא הוא  שמתפתח ומעמיק, והוא שעתיד לפרוץ ולפרוח בבוא העת.

נרות החנוכה שאנו מדליקים, על הניסים הנסתרים אך הפלאיים באמת, והם הם שיביאונו לגאולה וישועה שלמה. על אותו זמן של הדלקת הנרות, אמר הנביא לעתיד לבוא "וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַה' לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר (זכריה יד,ז). אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה (תהילים צז,יא).