הטובים גם לתרבות
הטובים גם לתרבות

קיבלתי את הסרטון של ניר וגלי על חנוכה לפחות בארבע קבוצות ווטסאפ שונות. נראה לי שלא יצא לי לדבר עם מישהו שלא הכיר אותו, ונהנה כמובן.

והאמת? די התאכזבתי. הסרטון הזה מצחיק, אין ספק. גם אני צחקתי לא מעט. אבל בכל הזמן שצפיתי קינן בי משהו שהפריע לי ליהנות לגמרי. מין דפיקות מציקות שמופיעות פעם בכמה שניות. השפה. הקללה, הגסויות. זה מה שאני רואה? מזה אני צוחק? איך אף אחד שראה את זה לא תהה האם זה סרטון ראוי או לא? האם זה לגיטימי לראות סרטון (שכולם מדברים עליו, מה שהופך את הדילמה לקשה הרבה יותר) שמכיל מילים גסות?

התלבטתי הרבה זמן אם לכתוב את זה. פחדתי לפגוע באנשים שאני אוהב. בגלל זה גם אני כותב את זה בשלהי החג. בסוף החלטתי לכתוב כי אני לא צדיק יותר מאף אחד פה. סביר להניח שהרבה פחות. אני לא יותר טוב מאף אחד, גם אני רואה לא מעט דברים עם תכנים בעייתיים, ולכן אני מרשה לעצמי להגיד את זה. אולי זה בעצם מכתב לעצמי.

אני מעריץ אנשים שיוצרים, שכותבים, שממציאים. שמביאים לכאן משהו שעוד לא היה. יש לי כבוד רב למשוררים, סופרים, מלחינים, תסריטאים, סטנדאפיסטים. בעיניי העולם התרבותי הוא נכס צאן ברזל לחברה. סופר או מלחין מוציא מליבו, מקרביו, את האישיות שלו, את העולם הרוחני לפיו הוא חי, את הדבר הפנימי ביותר שיש לו. ואם אתם חושבים שאני מגזים, תשאלו אותם. וכמו שהיצירה יוצאת ממנו, ככה היא נכנסת לבבות שלנו. אנחנו נוטים לזלזל בהשפעה של סרטון קליל או שיר סתמי עלינו, אבל למען האמת היא עצומה. יש לה נדבך לא קטן בבניית העולם הרוחני שלנו.

ופה אני מגיע לציבור הדתי לאומי. תראו, תמיד היללנו ושיבחנו את הצבא. נתנו לו מקום של כבוד בסדר העדיפויות של המשימות הלאומיות. והצלחנו. אחוז ניכר מהדתיים מאיישים את תפקידי הפיקוד והמוטיבציה לקרבי ממשיכה לעלות. זה טוב וחיובי אבל היי, יש עוד תחום. הרוח. הסייפא במקום טוב, הספרא מה יהא עליה? כרגע הבוהמיה תל אביבית, זוכרים? כרגע זה שם קוד לשמאלניות ותו לא. איכשהו, למרות שהעולם הרוחני צריך להיות נר לרגלינו, סלע קיומנו, זנחנו אותו. אותה. התרבות.

לפני שתכעסו ותתנו את ישי ריבו, יונתן רזאל וחנן בן ארי כדוגמאות, תשאלו: כמה במאים דתיים אתם מכירים? עכשיו תורידו את החוזרים בתשובה. כמה שחקנים דתיים? יוצרים, סופרים? מדהים לראות איך דווקא בתחום שאמור להיות הכי קרוב לליבנו, הציבור החילוני הוא זה שהשכיל לפתח את העולם התרבותי בעשרות שנים האחרונות.

מודה, אני אוהב לראות את אדיר מילר ושחר חסון, אבל מתבאס לדלג כל פעם על הגסויות. "כיפת ברזל" היא סדרה לא רעה בכלל, אבל גם שם אני חווה קוועצ' בלב עם עוד קללה שנשמעת. ואיזה דתי לא מכיר את ההתלבטות איך לפני יציאה לסרט צריך לבדוק אם בנוסף לעלילה יש שם קטעים לא מתאימים.

תארו לכם לו הייתה לנו אלטרנטיבה לכל אלה. תוכניות ראויות במקום המירוץ למיליון או אקס פקטור. כמעט שכחנו שלא הטלוויזיה היא הבעייתית, אלא התכנים בה.

בכל שנה בחנוכה התהייה הזו עולה בי. הרי על זה נלחמו. רצו לעקור מאיתנו את מה שאנחנו עושים הכי טוב. את מה שמאפיין אותנו. תורה. ממנה יונקים הכל. מזמורי דוד המלך. שירת הלוויים. ניגוני החסידים. ידענו ליצור תרבות במשך כל הדורות. דווקא עכשיו זה הזמן לשוב למקורות, להתחבר לשורשים ומשם ליצור.

לימודי קולנוע, במאות, תסריטאות ובתי ספר למשחק הם לא מילה גסה. כמעט שישים שנה אחרי הטובים לטיס, אולי הגיע הזמן שהטובים ילכו גם לתרבות?