בעוד שצום עשרה בטבת שחל היום, מציין את תחילת המצור על ירושלים, שאר הצומות בלוח השנה באים על חורבן ופורענות בעם ישראל.
י"ז בתמוז מציין את הבקעתה של ירושלים, תשעה באב מציין את שריפת המקדש, וצום גדליה מציין את סוף הישוב היהודי בארץ ישראל לאחר חורבן הבית. לעומת הימים הללו עשרה בטבת מציין את תחילת המצור.
איך ניתן להשוות בין המצור על ירושלים לבין הפלת חומות העיר או חורבן הבית?! לכאורה מה שכנע את הגולים להחליט בעצמם, ולקבוע יום צום וזיכרון דווקא בעקבות תחילת המצור על ירושלים? האם התרחש משהו דרמטי ששינה את החיים בירושלים? לפי עדותו של ירמיהו התושבים מנסים להתעלם מאפשרות החורבן בעת פלישתו של נבוכדנאצר לארץ ישראל, עד כדי כך שבני יהודה סברו שחורבן ירושלים לא יתרחש.
תחושת העם מנוסחת היטב על ידי ירמיהו: "כֹּה אָמַר ה' צְ-בָאוֹת אֱ-לֹהי יִשְׂרָאֵל הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה. אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה... הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם עַל דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל". ירמיהו מזהיר את העם מחורבן ומנפץ את אשלייתם. הוא מתריע מפני התנהגות שהיא בלתי מוסרית.
לעומתו, יחזקאל דווקא מצטווה לציין במיוחד את יום המצור: 'וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר. בֶּן אָדָם כְּתָב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה". שלוש פעמים חוזרת בפסוק המילה 'היום', להדגיש את עוצמת התדהמה. אולם גם בהגיע היום, מתקשה יחזקאל לקלוט את המתרחש, ולכן היה צורך, שהקב"ה ידגיש בפניו שוב ושוב שזאת המציאות. העם לא מתרגש מהמצור של נבוכדנצר שכן מדוע צריך להתרגש, הרי גם במצור ניתן לחיות. אלא, שיתכן ועוצמתו של הצום הוא להילחם במחלת האדישות וההדחקה.
הרבנות הראשית קבעה את יום הקדיש הכללי בעשרה בטבת. ביום זה אנו זוכרים גם את החורבן וגם את השואה הנוראית. הקשר בין עשרה בטבת ליום הקדיש הכללי אינו מקרי. גם בעת שעלה היטלר לשלטון בשנת 1933 לא קרה מאומה. אמנם היו פה ושם צלבי קרס ברחובות העיר אבל היהודים לא התרגשו. לכן ביום זה אנו צמים על האטמוספרה שליוותה את העם ערב החורבן ובשואה. העם לא האמין שחורבן ירושלים יתרחש וגם לא האמין שמעשה הנבילה של הריגת יהודים יתרחש. דווקא מתוך חוסר האמונה או הבנת המציאות, ביום זה יש לערוך חשבון נפש, להילחם באדישות ולהיות רגישים ואכפתיים כלפי מציאות בלתי נסבלת.
יום הקדיש הכללי ועשרה בטבת הם ימים בהם אנו מוזהרים מסכנותיה של האדישות הערכית והמוסרית, שעלולה לגרום חלילה לחורבן. בשנים האחרונות קמים אויבים אכזריים המבקשים להכחיש את השואה, להתנער מאחריות ואנו אלו שנדרשים להעצמת הזיכרון של השואה הנוראית.
המחויבות שלנו להעצמת הצום גדולה יותר דווקא כאשר יש אווירת אדישות כללית, לדעת שלא רק שחשוב לזכור את ששת המיליונים שנשרפו בשואה אלא את האווירה שהייתה בעת שהיטלר עלה לשלטון. לא רק שחשוב לזכור את חורבן הבית חשוב לזכור את האווירה שקדמה לכך בעת שהוטל המצור על ירושלים, כאשר המסקנה זהה – די לאדישות ודי לעיוורון.