שאלה גדולה עולה מתוך קריאת פרשיות הגאולה - מדוע למשה ולעם ישראל נאמרת מטרת יציאת מצרים באופן ברור וגלוי: "אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ", ואילו לפרעה היא מוצגת לאורך כל הדרך רק כיציאה אל המדבר לעבודת ה': "שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר... נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱ-לֹהֵינוּ".
אף בפרשתנו, לאחר שעברו כבר רוב מכות מצרים, טענת משה היא: "... וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח לַעֲבֹד אֶת ה' אֱ-לֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲבֹד אֶת ה' עַד בֹּאֵנוּ שָׁמָּה". מדוע לא אומר ותובע משה את האמת הפשוטה (וכפי שאכן חושד פרעה) שמטרת יציאת מצרים היא יציאה לחירות ונחלה בארץ ישראל?
לכאורה התשובה פשוטה - פרעה וודאי לא יסכים לדרישה זו, לשחרר עם שלם מעבדותו, ואילו לצאת ולחזור דרך שלושת ימים היא בקשה סבירה יותר. אולם, תשובה זו קשה. בסופו של דבר, וכך ידע משה מלכתחילה, פרעה חיזק את ליבו ולא הסכים, והיה צורך להכותו עשרה מכות קשות, ואחר כן הוציאם בעל כורחו, וא"כ מדוע לא לומר את הדרישה הפשוטה והאמיתית?
ונראה, שהדגשה זו באה ללמד שאכן כל עיקרה של יציאת מצרים הינה "שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי". אם עיקר טענת משה הייתה שבכוונת העם לצאת ממצרים לארץ ישראל, היו דבריו נתפסים כדרישה רגילה של כל עם ועם לעצמאות ולחופש. ואולם, יציאת מצרים באה למגמה גבוהה ונשגבה הרבה יותר - גילוי שם ה' בעולם ונתינת התורה.
על פרעה לדעת כי אינו מתמודד עם טענת אנושית, אלא עם "ה' אֱ-לֹהֵי הָעִבְרִים", וכל מגמת המכות הינה: "לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֵין כַּה' אֱ-לֹהֵינוּ". סירובו ומאבקו של פרעה איננו כלפי עם ישראל, אלא כלפי ה': "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל, לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה' וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ". עד שלבסוף הודה ואמר: "קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' כְּדַבֶּרְכֶם. גַּם צֹאנְכֶם גַּם בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם וָלֵכוּ וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי".
תובנה זו חשובה היא לא רק לפרעה ולמצרים, אלא אף לעם ישראל פנימה, ולכל הדורות. הקשר של עם ישראל לארצו אינו נורמלי וטבעי ככל העמים, אלא קשר עמוק ובעל משמעות גדולה הרבה יותר. "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה', מִקְּדָשׁ אֲ-דֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ".
שגו מנסחי מגילת העצמאות בכותבם: "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית". הוויתנו כעם (להוציא מתקופת האבות, שהיינו עדיין פרטים ומשפחה) נוצרה דווקא מתוך יציאת מצרים וקבלת התורה במדבר. הביטול כלפי שמיא, והרצון לעשות רצונו ולהשרות שכינתו בתחתונים הם הם התשתית של הקשר לארץ ישראל.
בדורנו זה, שבה ומתעצמת שאלה נוקבת זו, ואף שוב מתברר שאיננו יכולים להיות עם ככל העמים. הציונות החילונית שסברה כן, נמצאת במשבר של בלבול וחיפוש אחר זהות. עלינו להודות לה' יתברך, שזיכנו להיות בדור המיוחד הזה, יחד עם היותו מסובך ומורכב, דור המעבר ממשיח בין יוסף למשיח בן דוד. ובעיקר עלינו מוטל האחריות למלא אט אט את אותו חלל פנוי, ולחולל מהפכה רוחנית בעם ישראל, שברוך ה' כבר קורמת עור וגידים בשנים האחרונות. להשיב את עם ישראל לעצמו, לה' א-להיו ולתורתו, ומתוך כך גם לארצו.