בגמרא נאמר: דרש רבי סימאי: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו ששים ריבוא של מלאכי השרת, לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע. [תלמוד בבלי מסכת שבת דף פח עמוד א]
בעל "בית הלוי" מדייק בלשונו של ר' סימאי. לא די לומר נעשה ונשמע, אלא צריך "להקדים" נעשה לנשמע. כלומר, לאחר שנדע מה ואיך לעשות, ואף נעשה, עדיין צריך עוד "נשמע", כלומר, נמשיך להעמיק וללמוד.
יש אנשים, טוען בית הלוי, הרואים את לימוד התורה כאמצעי טכני לדעת איך לקיים את מצוות התורה. לפיכך, מי שכבר יודע, פטור מלימוד תורה. יתר על כן, לשיטתם, ללימוד התורה אין ערך עצמי, אלא הוא רק אמצעי. גישה כזאת מחטיאה את משמעות לימוד התורה הנכון. ההבנה האמיתית מקדימה נעשה לנשמע. אפילו אם אני כבר יודע מה לעשות ועושה, יש ערך עצמי ללימוד תורה.
הגמרא [תלמוד בבלי מסכת נדרים דף פא עמוד א] שואלת: "ומפני מה אין מצויין ת"ח לצאת ת"ח מבניהן?" הגמרא שואלת מדוע בניהם של תלמידי חכמים לא יוצאים תלמידי חכמים. אחד מתירוצי הגמרא הוא של רבינא, האומר: "שאין מברכין בתורה תחלה".
את דברי רבינא מסביר הר"ן שם בשם רבינו יונה:" כלומר שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כ"כ שיהא ראוי לברך עליה שלא היו עוסקים בה לשמה ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה".
בית הלוי מסביר לאור דברי הר"ן, שעל אותם אנשים שרואים את לימוד התורה כאמצעי ולא כמטרה, אומרת הגמרא "שלא ברכו בתורה תחילה". כלומר, מכיוון שהם רואים בתורה רק אמצעי לדעת את ההלכה, כמו "הוראות הפעלה", לכן אין צורך לברך לשיטתם על לימוד תורה, כי הוא רק מכשיר לקיום המצוות, כמו שלא מברכים על עשיית תפילין או ציצית אלא רק על הנחתם. אותם אנשים רואים את לימוד התורה כמו לימוד תורה לנשים, שאינן מצוות ללמוד, אלא רק לדעת מה לעשות.
והאמת היא שללימוד תורה יש ערך עצמי. דברים כיוצא באלו כתב הרב קוק זצ"ל ב"אורות התורה" [פרק ח, פיסקה א]
"נעשה ונשמע". הקדמת "נעשה" ל"נשמע" מצינת את הוקרת התורה מצר סגולתה האלהית, יותר על מה שראוי להוקירה מצד צורך התועלת המעשית שיש בלימודה. כי כיון שכבר נאמר "נעשה" הרי הקישור אל ערך הלמוד המעשי הוא כבר בכלל, ו"נשמע" מצין את הקישור אל ערך הלמוד הסגולי.
ה"לימוד הסגולי" הוא הלימוד העיקרי של התורה, לימוד המוקיר את הדבקות בדבר ה' מצד העיסוק בתורת ה'. "לימוד לשמה" אינו לשם מטרה אחרת. עצם הלימוד הוא הטוב.
על עוצמת ההשפעה של העיסוק בתורה על האדם, מצינו בגמרא במסכת ברכות [יז.] :"כי הוו מפטרי רבנן מבי רבי אמי, ואמרי לה מבי רבי חנינא, אמרי ליה הכי: עולמך תראה בחייך, ואחריתך לחיי העולם הבא, ותקותך לדור דורים. לבך יהגה תבונה, פיך ידבר חכמות ולשונך ירחיש רננות, עפעפיך יישירו נגדך, עיניך יאירו במאור תורה ופניך יזהירו כזוהר הרקיע, שפתותיך יביעו דעת וכליותיך תעלוזנה מישרים, ופעמיך ירוצו לשמוע דברי עתיק יומין". מה פרוש "עולמך תראה בחייך"? רש"י ומהרש"א מסבירים זאת על עולם הזה, שתמצא צרכיך בעולם הזה. אך בשיטה מקובצת כתב: " ומגיע לקצת עולם הנשמות בחייו". וכן כתב באברבנאל: " כלומר שיזכה להתקרב אל האלהי ולדבקה בו בחייו שהוא התחלת ההצלחה הנפשיית כדי שיזכה אליה אחרי מותו בעולם הרוחני לנצח נצחים".[ויקרא כו] כלומר, תחילת הדבקות האלוקית ייתכן לזכות בה עוד בחיים. אולי ניתן להוסיף, אלו הברכות שנאמרו בבית המדרש של ר' אמי או ר' חנינא. אלו בתי מדרש ארץ ישראלים. ייתכן שרק בארץ ישראל ניתן לצפות לדבקות אלוקית הנובעת מעיסוק בתורה – עוד בחיים כאן עלי אדמות.