כמו בפרק של "פולישוק", פעם נוספת הבטיחו פוליטיקאים מימין לספח את יהודה ושומרון. מפלגת השלטון, כאיש אחד, הצביעה "בעד" במרכז המפלגה בנוכחות השרים כולם. בצלאל סמוטריץ' ואורי אריאל ברכו שהחיינו. הגיע רגע האמת של ההצבעה — והנה ההפתעה — כלום. הוחלט לדחות את הדיון על חוק הריבונות. למרבה הפלא, ממשלת הימין עושה את מה שהייתה עושה ממשלת שמאל: משחקת לפי המגבלות שנקבעו מראש.

אנחנו חיים בעידן מוזר: זו הזדמנות יוצאת דופן לשנות את הפרדיגמה המוכרת ששלום תיאורטי מחייב סיכון פרקטי. בבית הלבן יש נשיא ידידותי מאוד למדינת ישראל, הקואליציה כולה רואה את מציאות הסכסוך באופן דומה, והחברה הישראלית פרגמטית הרבה יותר מבעבר. נדמה שמעטים בישראל היו מתנגדים להחלטה, נניח, להחיל את החוק על גוש עציון. לא הצהרות גדולות, מעשה אחד שמוסכם גם על פי מתווים שהציגו בעבר הנשיאים קלינטון ובוש.

לכאורה זמן טוב לממש את מה שמדברים עליו, אך בפועל אי־אפשר להימנע מהמסקנה שמורחים את הציבור הישראלי. מתייחסים אליו כמו אל מטומטם.

כבר ברור שהדיווחים הסותרים אמש על כך שמתקיימים מגעים עם ארה"ב בעניין הסיפוח, גם זה כנראה חלק מהספין שנועד למנוע ביקורת מסוג זה. הסטטיסטיקה לא משקרת. והנה, למרות שמדובר בפרק חוזר של קומדיה מוכרת ותיקה, המערכת הפוליטית מתנהגת כאילו הכל חדש. הימין שותק, לא מבקש דבר מלבד הבטחות נוספות, והיתר שותקים כי זה לא מחייב להתמודד עם שינויים.

ומכיוון שאני כותב, חושב ומוטרד מהעניין, אין לי ברירה אלא להבין שכנראה הבעיה אצלי, וזה אני כנראה ששייך למיעוט. לא נרדף, חלילה, אלא מיעוט בטוח וגאה — אבל עדיין מיעוט. מצד אחד, הוא לא סובל את מה שקורה בתוך הליכוד עם חקירות המשטרה השונות, פולחן האישיות לראש הממשלה נתניהו, ועצימת העיניים מול החתול בשק ומופעי אבסורד מהסוג הזה. מצד שני, אני עדיין מתחבר לאידאולוגיה ולרגש שמובילים אנשים להצביע ליכוד. ההבנה שאנחנו חיים על חרבנו, ואין אפשרות לסמוך על הפלסטינים, החיבור לרגשות לאומיים חזקים והתחושה שיש יותר מדי שמזדהים עם הצד השני.

אם מדד הרשתות החברתיות מדויק, כל מה שיש בישראל היום הוא לכאורה בעד הליכוד ונגד הליכוד. אני לא מציין את נתניהו מכיוון שהמותג ליכוד הפך לנתניהו ולהפך. נכון שרוב הישראלים לא טורחים להגיב ברשתות חברתיות. זו אשליה, ובכל זאת אשליה שמלמדת על השיח שלנו. הליכוד זו חזות הכל — לא השאלה על אידאולוגיה, ונדמה שלכולם זה מסתדר.

כמה ישראלים שייכים למיעוט הזה (הקיים לפחות ברשתות) שחש באותן תחושות? אין לי מושג, אבל לו רק בשבילם נדמה שיש צורך במפלגה חדשה שאני והם נצביע לה בבחירות הבאות. הליכוד המשודרג. חלום או תוכנית ריאלית? כמו תמיד בישראל, התשובה מעורבבת.

בחלומי, המפלגה הזאת תורכב בערך כך: בנט, גדעון סער, בוגי יעלון ואולי גם כחלון. חלק מבכירי הליכוד שמתדרכים ומפחדים יתייאשו ויצטרפו להליך כזה.

היתר יישארו בליכוד הישן עם פרשות השחיתות, שרת התרבות והספורט מירי רגב שמקדמת בעיקר סרטים שהיא נגדם, אורן חזן הרועש, נורית קורן ונאווה בוקר שאין לי בכלל מושג מה האידאולוגיה שלהן, ובעיקר עם פולחן האישיות לנתניהו והשתקנים. וישנם שם גם הרבה אנשים טובים (שכדי לא לסבך אותם לא אזכיר את שמם) שנמוגו בקדנציה הזאת מפחד שלא ישרדו את הפריימריז הבא.

ביום שאחרי הבחירות כנראה תיווצר קואליציה עם לפיד. ראש הממשלה החדש, יהיה אשר יהיה, יאמר דבר ראשון שהוא ראש הממשלה של כולם. של שמאלנים וימנים. והליכוד הישן? הוא יחכה קדנציה אחת מחוץ למשחק כדי לנקות את עצמו. לעשות חשבון נפש, ללמוד על מגבלות הכוח וחשיבות האחדות. הפסקה כדי לחזור לשלטון נקי, ולו בשל העובדה שבמהות האידאולוגית הליכוד נמצא במקום הנכון.

ומה לגבי ההבטחות בעניין יהודה ושומרון? זה יחייב את הממשלה הבאה לדבר פחות ולעשות יותר, או לפחות מה שאפשר. חלום? בעיני זה הנתיב האפשרי היחיד.

(המאמר פורסם ב'ידיעות אחרונות')