בני זוג שעמם נפגשתי לאחרונה סיפרו על הוויכוחים שלהם בנוגע למשלוחי המנות. "למה כל ההתקשקשות הזו? ההתעסקות המיותרת..", רטן האיש.
היה ברור שהם תופסים אחרת לגמרי את המצווה, ושנקודת המבט הזו יכולה לשקף משהו שהוא הרבה מעבר ללוקאלי. התחלנו לנסות להקשיב להנחות הבסיסיות שעל גביהן התפיסות המוצהרות יושבות...
ננסה לעיין במצווה המעט מוזרה של פורים–"משלוח מנות".
האמת היא שהרמב"ם, בהלכה די חריגה, קבע את היררכיית החשיבות שלו ביחס למצוות היום:
"מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו. שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים. שהמשמח לב האמללים האלו דומה לשכינה שנאמר להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים." (משנה תורה,זמנים, הלכות פורים, ב,י"ז)
על פי הרמבם המוכר הנ"ל יש תיעדוף של מצוות מתנות לאביונים על פני משלוח מנות וסעודת פורים, הרמבם מורה להשקיע יותר, להרבות יותר, במצוות מתנות לאביונים. בד"כ מביאים את ההלכה הזו כמייצגת את התפיסה הסוציאלית של הרמב"ם ואת תפקיד האדם בעולם ומקומו כפי שתופס זאת הרמב"ם. אך מסקרן גם לתהות על קנקנה של המצווה שמתמעטת בפני מצוות מתנות לאביונים, על מה שקורה בצדו השני של אי-השוויון שיצר הרמב"ם.
מניין הגיע הרעיון של משלוח מנות? מהעם. זהו חידוש של העם היהודי שעיצב מאפס חג חדש:
" עַל-כֵּן הַיְּהוּדִים הפרוזים (הַפְּרָזִים), הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת--עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר, שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב; וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת, אִישׁ לְרֵעֵהוּ. וַיִּכְתֹּב מָרְדֳּכַי... לַעֲשׂוֹת אוֹתָם, יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ, וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים. וְקִבֵּל, הַיְּהוּדִים, אֵת אֲשֶׁר-הֵחֵלּוּ, לַעֲשׂוֹת; וְאֵת אֲשֶׁר-כָּתַב מָרְדֳּכַי, אֲלֵיהֶם". (מגילת אסתר, ט, י"ח-כ"ג)
כלומר משלוח מנות הוא חלק מיוזמה אינטואיטיבית,ספונטנית, של היהודים שכך ראו לנכון לחגוג את היום. מרדכי הסכים עם הכיוון הזה ,הוא מיסד את משלוח המנות בתוך אופי היום, אך הוסיף את מצוות המתנות לאביונים (ואולי הוא דומה בכך לרמבם כפי שנראה בהמשך). ההחלטה לציין את הפורים במשלוח מנות אינה מובנת מאיליה. הכיוון שבו נקטו היהודים שונה מאוד מסגנון החגים מדאורייתא הן באוריינטציה והן בסגנון הביצועי : החגים שמים דגש על היבטים משפחתיים ו/או לאומיים ואילו בפורים הכניסו יסוד של חברות ורעות בין אישית. בחגים ניתן לזהות יסוד של מצוות כלפי שמים עם אובייקטים מוגדרים (מצה,שופר,4 מינים. וגם בחנוכה בחרו בהדלקת נרות) ואילו בפורים המצווה מופנית כלפי הזולת והדגש בה הוא על המסירה, השליחה.
מדוע אם כן הפנו את החגיגה והשמחה אל הרובד החברי? למה העם בוחר לבטא כך את השמחה שלו? למה נוצר דווקא הצורך הפנימי הזה לחפש את הזולת? כדי לנסות לענות על השאלה הזו נחזור עוד אחורה- לדברי המן הרשע בפנייתו אל אחשוורוש להשמיד את היהודים. המן טוען שמדובר בעם "מפוזר ומפורד בין העמים..ודתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים".
המן מעיד על העם היהודי שהוא שונה- שהוא דווקא נאמן לזהות הלאומית והדתית שלו! מדברים אלו אנחנו לא יכולים ללמוד על היטמעות והתבוללות אלא הפוך: על נאמנות לאידאות ולאתוסים הדתיים והלאומיים. זה בדיוק מה שמפריע להמן וכך הוא מנסה לגייס גם את המלך. אבל, אומר המן, העם הזה מפורד ומפוזר ולכן יהיה קל להשמיד אותם. יש להם אולי תפיסה מופנמת של לאום ואלוקים אך אין בינהם דבק, אין ערבות ואין רעות פעילה.
היהודי הבודד, אי שם בממלכה הפרסית, היה זקוק דווקא לרע. לחבר. במובן מסוים הוא לא היה זקוק לעוד יום חג של קדושה, של חיבור רוחני בציר כלפי מעלה והוא לא היה זקוק להקשר לאומי ברור יותר. מה שבאמת היה חסר הוא הקשר, החברות. ובהתעוררות העם לאחר הנס, בהביטו במראה שסיפור פורים משקף לו, העם בחר להתמודד עם ה"מפוזר ומפורד" לא דרך הדגשת הקולקטיב שבתוכו נטמעים אלא דווקא דרך יחסים, דרך ראיית פני הזולת וראייתו את פני.
החבר, שלו שולחים את משלוח המנות , אינו עני. הוא לא באמת זקוק למנות הללו כדי לשרוד, זה לא נכנס לגדר הרגיל של ה"צריך". יש מצוות שעושות צדק ויש מצוות שעושות חסד, יש שמקדמות סדר חברתי ויש שמסייעות לחלש, אבל כאן המצווה נראית כמו סוג של "ג'סטה" –ודווקא שם טמון ערכה הגדול.
בגלות בבל מתחילה, בעומק עומקים, להתפתח צורת חשיבה חדשה בעם. העם תופס שהכישלון בדרך אל הגאולה אולי לא מגיע רק מחוסר מאמץ ורפיון הרוח הדתית , אולי כדי להגיע אל התיקון צריך לחדד או להוסיף משהו בשורש. אולי, למרות כל האידיאולוגיה והרוח, כדאי לחפש הפעם דווקא את פני החבר והרע. מתחילים מסע ארוך מאוד של חיפוש הפנים: מסע שמתנפץ בבית שני בשנאת החינם וממשיך עד ימינו בחיפוש אחר הסובייקטיביות שבאחר ובמאבק בהחפצת הזולת.
ומעבר לכך- בפורים, האלוקי עצמו מתגלה דרך הזולת. בפורים זהו המדיום. האלוקי מסתתר במגילה, היכן ניתן למוצאו? היכן הנוכחות הסמויה, העדינה? היא מצויה בהשגחה , בהתגלגלות ההיסטורית של המגילה, אבל, וזאת מתחדש במשלוח המנות, היא מסתתרת גם בפני האחר... יש כאן חזרה עמוקה ופשוטה אל הכלל הגדול של התורה: "ואהבת לרעך כמוך". הקיום הפשוט של המצווה , שאינה פונה דווקא אל החלש והעני אלא אל החבר באשר הוא- מצווה שמתייחסת לעצם הקשר בין אדם לאדם.
לצורך חידוד הדבר נחזור אל הרמב"ם. יתכן והרמב"ם מדגיש בתיעדוף "מתנות לאביונים" על פני "משלוח מנות" תפיסה מאוד תכליתית שלצורך הדיון נכנה אותה תפיסה "גברית": העני זקוק לכסף, שם יש השלמת חסרון ברורה- עדיף, אומר הרמב"ם, להוציא את הכסף למי שבאמת זקוק לו . הרמבם נמצא בעמדה אחראית , מנסה לתקן מלמעלה למטה, הוא הרועה. אך מצוות משלוח מנות מכוונת אולי דווקא להצמחת ממד שניתן לכנותו "נשי": לנגיעה במקום הרגשי, האינטימי, בקיום עצמו.
דיון עשיר מתקיים ביחס לפמיניזם שמתגלה בפורים, דיון חשוב ומשמעותי. אותי כגבר מעניינים לא רק הטרנספורמציה של הנשים אלא עוד יותר מכך התהליכים הפנימיים, הפמיניסטיים, שעוברים הגברים בחג, כלומר: הכניסה של רבדים רגשיים, איבוד שליטה ושחרור, האלמנטים הפחות ביצועיים וההתחברות על ה"היות" שפורים מכוון אליהם. משלוח המנות בעיני הוא חלק מאותה מגמה.
במשלוח המנות ניתן לכוון על הנקודות הללו: לחשוב על הקשר עם החבר, על פניו, על האינסופיות שמתגלה בחייו, ועל האינסופיות שמתגלה דרך הקשר שלנו ... לכוון על "ואהבת לרעך כמוך", לזהות שאין כאן רק "עוד מצווה" אלא מצווה שיכולה להשפיע על האזימוט , על הדרך כולה... ההתקדמות אל התיקון דרך ראיית פנים של איש ורעהו.