אפשר להיכנס הביתה ולהרגיש מוזר. הכל נראה אותו דבר אבל משהו מציק, משהו חסר. אחרי דקות ארוכות של חיפוש פתאום אתה מוצא שהילדים הזיזו את התמונה הגדולה בסלון, לכן כל הבית נראה אחרת!
לפעמים חסר משהו מאוד בסיסי בחברה הישראלית, אבל בתוך כל ההמולה והצעקות אנחנו לא מספיקים להתייחס. העיסוק המסעיר בסאלח המושפל, החטטנות במשפחת נתניהו, מלחמות הפוליטיקאים ועוד, משכיחים מהלב דברים פשוטים.
בשואה המצרית היו נקודות אור מדהימות. הנשים הצדקניות שלא איבדו תקווה רוממו את האווירה באומה. השוטרים הישראלים שהיו מוכנים לספוג מכות נוראיות למען אחיהם צרבו בתודעתנו את משמעות האחריות והרעות. כולם היו שותפים בתהליך המדהים שהוביל בסוף ליציאה מגיא צלמוות.
בתוך החושך המצרי היה אדם אחד שידע להאיר לדורות מסר שרלוונטי מתמיד:
אהרון הכהן.
תדמיינו את הסיטואציה הבאה. שיירת סגן ראש הממשלה, אהרון הכהן, הולכת ברחוב. שרים ואנשי ציבור משוועים למספר שניות של דיבור על בעיות השעה, אישה זקנה מחכה לברכת כהן שתרפא את בנה החולה, סקרנים שרוצים לשמוע חדשות מכלי ראשון וגם אנשים שרוצים להנות מזיו פניו של אחד מגדולי הדור. בתוך כל ההמולה נשמע קול קטן של ריב רחוק בין שני אנשים. מיד השיירה נעצרת, אהרון הכהן עוזב את הכל וממהר אל עבר המריבה. "שלום עליכם! מה קרה?" שאל את האנשים המופתעים לראות את אהרון בפתח ביתם. אחד מהם ענה מבוייש "מכרתי לו שני קילו תפוחים והוא שילם רק על אחד! שקרן!".
הקונה ברח מרוב בושה אל תוך ביתו. אהרון פנה למוכר והקדיש מזמנו כדי לפייסו. אחרי המאמץ האדיר עם המוכר הוא עבר לקונה, עד שחזרו להיות חברים אוהבים. שיירת סגן ראש הממשלה בינתיים התפזרה. הם כבר רגילים לרגישות הגדולה שלו ויודעים שכשהמנהיג רץ למריבה זה יקח זמן עד שיחזור לשגרה.
ברור שמדובר באדם שהחליט שמשימת חייו היא להשכין שלום. יש אנשים שאוהבים לריב ולסכסך, יש אנשים שמשלימים עם העובדה שיש מריבות וזה לא מפריע להם, יש אנשים שהם בעד שלום אך לא יתאמצו בשביל זה ויש שעושים כל שביכולתם למען השלום הלאומי. אהרון הכהן לא היה רק אוהב שלום אלא גם רודף שלום, "הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרון אוהב שלום ורודף שלום" (אבות א יב). אילו היו לנו היום יותר אנשים שהם מתלמידיו של אהרון, מוסרים את נפשם על האחווה, יוצרים אווירה לאומית של שלווה ושלום... החוסן הלאומי היה מתחזק פלאות.