בסרטה של חבורת מונטי פייתון "בריאן כוכב עליון" (Life of Brian), פרודיה על סוף תקופת הבית השני תחת הכיבוש הרומי, קבוצת נידונים למוות הכפותים לצלבים ממתינה למותה, לפי גזר דינו של הצורר הרומי האכזר.
לפתע נתקפים הקלגסים הרומאים בבהלה – חוליית לוחמים של "חזית אנשי יהודה", עטויי שריון מכף רגל ועד ראש, מסתערת לכיוונם.
ניצוץ של תקווה מופיע בעיניהם של הצלובים, הצופים בחיילים הרומאים שנסים מאימת הלוחמים היהודים, המתקרבים לאזור הצליבה, וכנראה עומדים להצילם.
החוליה המאומנת נעמדת בזריזות במסדר צבאי מרשים מול הצלבים, כשמפקדהּ מכריז בקול כי הם "חוליית המתאבדים של חזית אנשי יהודה", ופוקד עליהם לפעול. אלא שאז, מתברר שפעולתה של חוליית המתאבדים היא פשוט...התאבדות – כל אנשי החוליה שולפים בו זמנית את חרבותיהם, ואיש-איש נועץ את חרבו בלבו.
חיילי החוליה גוססים יחדיו במקום שבו נעמדו לפני רגע במסדר צבאי, תוך כדי שמפקדם ממלמל את מילותיו האחרונות "הראינו להם מה זה!" ונופח עמם את נשמתו. תקוותם של הצלובים נכזבת, וכל שנותר להם הוא להמתין למותם ולהתנחם בשירת השיר Always look on the bright side of life שבו הסרט מסתיים.
לא נראה לי שאתבדה אם בעיצומו של יום הזיכרון לשואה ולגבורה, לאור "החוק הפולני" שהרוחות בישראל סערו בגללו השנה, נשמע אמירות על חשיבות "מצעד החיים" ואפילו על חשיבות הגדלת מספר המשתתפים בו, כדי "למנוע מן הפולנים את הכחשת השואה", וכדי "להדגיש להם היטב את אחריותם בה" וכיו"ב.
ככה בדיוק, כמו "חוליית מתאבדים" בסרט של מונטי פייתון, נתקע לעצמנו חרב בלב, או במונחים של ימינו, נתקע לעצמנו כדור ברגל, נמשיך לפקוד את האדמה הטמאה עבור "מצעד חיים" במחנה מוות, נמשיך להזרים עוד מטבע זר לכיסם של הפולנים, ונשכנע את עצמנו "שהראינו להם מה זה".
החשיבה המעוותת הזו, שעדיין משפיעה על חלקים בלתי מבוטלים של החברה הישראלית, אינה נובעת מתפיסה שגויה של השואה; היא נובעת מתפיסה שגויה של מטרת חיינו בארץ הזו, שדם יהודי רב נשפך, ועדיין ממשיך להישפך, למרבה הצער, עבור המשך החיים עליה: כל עוד נמשיך להסביר את סיבת התעקשותנו על "מדינה יהודית בארץ ישראל", כפי שהכרזנו במגילת העצמאות לפני 70 שנה, זמן קצר לאחר סיום השואה, רק כמקום בטוח לעם היהודי, כדי שלעולם לא יקרה לו עוד פעם מה שקרה, לעולם לא נגיע אל המנוחה ואל הנחלה.
ציונות של קיום ושרידות לעולם לא תהיה סיבה מספקת להיאחזותנו העיקשת על פיסת האדמה הזו על כדור הארץ. יש עוד הרבה מקומות מעניינים על פני הגלובוס שבראשית המאה ה-20 הוצעו כמקום מבטחים לעם היהודי חוץ מזה שהוצע בתוכנית אוגנדה (לשם אנו מנסים לשלוח כעת את המסתננים מאפריקה, לאחר שווידאנו שהמקום בטוח). בין השאר הוצעו לעם היהודי טריטוריות ייעודיות בקנדה, באלסקה, בארגנטינה, באוסטרליה ובמקומות נוספים רבים.
אפילו הנאצים, יימח שמם וזכרם, טרם ההחלטה על "הפתרון הסופי" שקלו ברצינות תוכנית גירוש של יהודי אירופה לאי מדגסקר (אז מושבה קולוניאלית של צרפת הכבושה), שממזרח ליבשת אפריקה. האי הרביעי בגודלו בעולם, ששטחו גדול מפי עשרים משטחה של מדינת ישראל, נבחן ע"י אייכמן ימ"ש כיעד אפשרי ליישוב מחדש של יהודי מזרח אירופה, טרם גיוסו לביצוע "הפתרון הסופי של שאלת היהודים", שעליו הוחלט בוועידת ואנזה, לאחר נטישת תוכנית מדגסקר. מי יודע? אולי האי האקזוטי היה יכול להיות מקום בטוח ליהודים?
כפי שרבים וטובים כבר הציעו, יש להעביר את "מצעד החיים" לארץ ישראל, ולעבור מציונות של קיום ושרידות לציונות של ייעוד וחזון. להפסיק את תעשיית הנסיעות לפולין, ולהשקיע את המשאבים בטיולים להכרת הארץ היחידה (ובירתה הנצחית ירושלים) שבה יכול העם היהודי לחיות באמת ולממש את ייעודו – לתקן עולם במלכות שד-י. הארץ שהתנ"ך נותן לנו את "המנדט" עליה, כפי שאמר דוד בן גוריון בפני ועדת פּיל, הוועדה מטעם המנדט הבריטי שדנה בסוגיית היהודים בארץ ישראל בשנת 1937, שנים ספורות לפני השואה האיומה, ששנים ספורות אחריה ב-1948, יכריז אותו אדם על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל.