
כשילד בא לעולם, כשילד בא לעולם, הוריו רואים בו את כל עולמם, את עצמם, את חלומותיהם, את העתיד, את הנכדים, את התגשמות החלומות והתקומה. כשילד בא לעולם, העולם שמח וצוהל ואם יש דמעות הרי הן דמעות של אושר.
"קשה לי לראות חיילים במדים" כך אמר לי פעם אב שכול, קשה לי, זה מזכיר לי את בני, אני אוהב אותם, את כולם, אבל זה קשה לי מנשוא.
"משה כבר שנים אינו אותו אדם" סיפר לי פעם חבר על מכר משותף שהוא אב שכול, "היינו שכנים, האור בחדרו היה דולק כל הלילה, הייתי רואה אותו ואת צלליתו מבעד לחלון, מסתובב חסר מנוחה לילות שלמים, הוא נעשה אדם כבוי, חי לא חי, מאז שבנו נפל בקרב בלבנון."
לפני כחצי שנה עלינו לירושלים, ישבנו באוהל מחאה, שבתנו רעב, דרשנו כבישים ודרשנו חיים, ישבתי בצל של אנשים מוכי יגון ואבל, אנשים ששייכים לעולם השכול, אנשים שפופים אבל זקופי קומה, יהודים, ישראלים ששותפים בבניינה של הארץ, בתקומתה, בגאולתה. ישבתי באוהל בצילם של מלאכים, זכיתי לשאוב מהם כח וגם קצת פרופורציות לחיים, לחיים בעולם הזה.
"שיר היתה עבורי הכל בחיים, היא היתה הטעם לחיי" כך סיפר לי הרצל חג'ג' אביה" היא היתה חלומם של כל הורים, מצטיינת, חברותית, שאפתנית, וכמעט קצינה, שיר נרצחה על ידי מחבל תאב דם בטיילת ארמון הנציב בעת שהיתה עם פלוגת הצוערים מבית הספר לקצינים במסגרת תרבות יום א' – כן, תרבות יום א'."
מאז נפילתה של שיר ההורים מירב והרצל חסרי מנוח, "קשה לי לבשל, איבדתי את הטעם לחיי תרתי משמע" מספרת מירב ובוכה והרצל אביה ממשיך בעיניים אדומות "שיר, היא היתה הילדה של אבא, היא היתה גאוותי וגאוות המשפחה", אומר וממהר לעוד מעשה חסד לזכרה של בתו.
"ירו עלינו בערב פסח בדרך לחגוג עם משפחתי את ערב החג בחברון", סיפרה לי הדס מזרחי, "הם ארבו לנו במקום בלי קליטה, ברוך בעלי נהרג במקום לצידי, הרכב התהפך, נפצעתי בעצמי, חטפתי שני כדורים ברגל, אבל הייתי חייבת להמשיך לתפקד בשביל הילדים" כך בקור רוח על אנושי הדס האמא הרגיעה את הילדים המבוהלים שישבו מאחור וכיוונה בקושי רב את כוחות ההצלה תוך גילוי גבורה עילאית.
"באותו ערב פסח הפכתי לאלמנה וילדיי הפכו ליתומים, החגים כבר אינם חגים, עם ישראל הפסיד את אחד מהמובחרים בבניו, קצין שגדל ב 8200 והמשיך לתפקיד מפקד יחידת הסייבר של משטרת ישראל, אבל אני, אני איבדתי את עולמי ברגע"
"אני אדווה אמא של אדל", הציגה את עצמה בחורה צעירה ואצילית, "אני אמא של תינוקת יהודיה שנרגמה באבנים בדרכה הביתה , אדל שלי נפצעה אנושות עד שהלכה לעולמה כעבור שנתיים בגיל ארבע."
אין בית כנסת בארץ ישראל בו לא נישאה תפילה וזעקה לקב"ה לרפואת אדל בת אדווה, אדל שנשאה את שמה של בתו של הבעל שם טוב אבי תנועת החסידות שאמר על בתו שלקח את נשמתה מן התורה, מן הפסוק אש דת למו.
ואמא אדווה בזקיפות קומה ממשיכה את דרך החסידות של הבעל שם טוב שאומרת "שלך שלך ושלי שלך" כפי שאנו קוראים בפרקי אבות בימים אלה בבתי הכנסת.
אדווה מקימה את עמותת אדל שכולה חסד ותמיכה במשפחות השכול וגם לכאן בפורים היא הגיעה לבקר אותי בבית אריה עם משלוחי מנות ארוזים בקפידה, "הם הורגים ואנו ממשיכים בחסדים" כך אמרה לי, "הבאתי קצת משלוחי מנות לשמח כמה משפחות בחג, מתנצלת שאולי זה לא מספיק, זה מה שהצלחתי לסחוב" אתה מביט בה קצת מחייך וקצת דומע, ומבין מה המשמעות של "עולם חסד ייבנה" מה הם הכוחות של אמא יהודיה, מהי אמונה, ולמה לעולם לא יוכלו לעם היהודי – אם נשכיל לשאוב מאמהות אלה את התבונה, הדרך והעוצמות של הבחירה בטוב ובאמת כדרך חיים.
"לגדל ארבעה ילדים בלי אמא כבר 17 שנים זאת משימה קשה וכמעט לא אנושית" אומר לי איציק אבוטבול שרעייתו נרצחה מכדורי מפגעים, הוא עומד מחוץ לאוהל בירושלים ודומע "מי יעשה עם הבנות שיחה כשהן מתבגרות, מי יסביר להן על החיים, מי תהיה חברת הנפש שלהן", איציק אבוטבול עומד ובוכה ולצידו עומדת ובוכה ביתו יובל, הוא בוכה על אשתו, על השנים הקשות, על הילדות של ילדיו, הוא בוכה על עצמו – איש לא צעיר, עם לב חם ועוזר, עומד ובוכה.
"אבל אני ממשיך להסיע ילדים בשומרון" מוסיף איציק "וכל נסיעה שלי על הצירים היא ניצחון שלי על המרצחים, על השכול, אני מסיע ילדים יהודים למוסדות חינוך יהודים ומחזירם הביתה לישובים יהודים בארץ ישראל מידי יום, רעייתי נרצחה על הכבישים האלה אבל הרוח היהודית שלנו אותה איש לא יוכל לרצוח."
כך, החיים של מספר משפחות יהודיות בארץ ישראל, חלק מפסיפס אנושי מורכב, חלק ממעגל גדול של אובדן, חלק מעמוד האש ששורף לעיתים את הלב בכאב מפלח, אך מהווה את היסוד של העם היהודי בארצו – ארץ ישראל.