חניכי המכינות הצבאיות ושנת השירות הם המושג "מלח הארץ".
האירוע הטרגי שהתרחש אמש בנחל צפית נבע ככל הנראה משיקול דעת מוטעה, אך שמדברים על ה"מכיניסטים" כדאי לדעת שמדברים על המנהיגות העתידית של מדינת ישראל, על התקווה לחברה מתוקנת וטובה ועל אלה שמחפשים כל דרך לתרום לאחר.
במדינת ישראל יש חובת גיוס, חרף עובדה זו כחמישים אחוזים מכלל בני השמונה עשרה אינם מתגייסים לצה"ל ו/או עושים שירות לאומי כלל.
כשלושים אחוזים מחייבי הגיוס בוחרים להשתמט מצה"ל מסיבות רבות ומגוונות, סיבות שבעיני הן בדרך כלל תירוץ עלוב לבריחה מהמחוייבות לחברה הישראלית.
באותה נשימה במדינת ישראל מתקיים דיון עמוק ונוקב לגבי פניו של הנוער, ערכיו ועתידו, דיון שנובע מתמורות שעוברת החברה ממציאות שקידשה בעבר את הערכים, החברה והמדינה למציאות של קידוש החומר, האני הפרטי וביתי ותו לא.
במציאות הזו יש נוער אחר ושונה, נוער שבוחר לתת עוד שנה מחייו, בהתנדבות, בתרומה לקהילה, ברכישת כלים מנהיגותיים, בלקיחת אחריות, בהכרת הארץ והחברה דרך הרגליים, דרך סדרות שהם מובילים ומתכננים בעצמם, בקריאת תגר על קונספציות ובחינתן מחדש, בלימוד בבתי מדרש (חילוניים, דתיים ומעורבים),
כשהמציאו את המושג "מלח הארץ" כיוונו אליהם, אל הנוער הזה.
אני פוגש אותם בסדרות יו"ש כשהם מתארחים אצלנו במועצה ומעלים לדיון שאלות נוקבות ובלתי מתפשרות, אך עם המון חן ודרך ארץ, אני פוגש אותם בפיקוד הצבאי, אני פוגש אותם בהרצאות שלעיתים אני מוזמן להעביר להם, אני פוגש אותם בפרוייקטים התנדבותיים, ואני אומר לכם באחריות מלאה אין טובים מהם.
בצבא הם המבוקשים ביותר, המפקדים יודעים שהם יהיו החיילים הטובים והמובחרים ביותר, אלה שילכו לפיקוד, אלה שיסתערו ראשונים.
והם, בוגרי המכינות ושנת השירות, לא עושים לעצמם הנחות ובוחרים תמיד בדרך התובענית והקשה, מתוך רצון להיות משמעותיים ולתת מעצמם למען הכלל, למען מדינת ישראל.
הנתון המדהים הוא שבכל שנה יש יותר בני נוער מועמדים למכינות ולשנת שירות ובשל מגבלות של מקום חלק גדול מהנוער פשוט לא מצליח לממש את השנה המשמעותית הזו. בעבר קיימנו מספר שיחות עם ראש אכ"א ונציגי משרד הביטחון שמכירים בחשיבות הענקית של ה"מכיניסטים" ו"בני השירות" אך לטענתם בשל מגבלות אובייקטיביות של משאבים ותכנון כח אדם לא ניתן להרחיב את זה באופן משמעותי.
אני תמיד טוען שהשנה הזו של המכינה או שנת השירות היא המשמעותית ביותר בחייו של הנוער ושאם היתה לי היכולת הייתי מאפשר לכל נער או נערה שחפצים בכך לעבור אותה, הנוער מרוויח, הצבא מרוויח, אבל בעיקר החברה הישראלית מרוויחה.
עד עתה שלושה מילדיי היו שם, חלקם בשנת שירות וחלקם במכינות, ראיתי את הנוער, ראיתי את המנהלים, ראיתי את המדריכים, ראיתי את התכנים והדרך – זאת הדרך, הארוכה, המורכבת אבל היציבה שיוצרת בסופו של דבר חברה טובה ובריאה יותר.
האירוע הקשה והטרגי בנחל צפית, צריך להבדק לעומק, צריך להפיק לקחים לעתיד, אך באותה נשימה צריך לחבק ולעטוף את הנוער הנפלא הזה בהרבה חום ואהבה, בסופו של דבר הם התקווה והעתיד של המדינה שלנו.