תומכים רבים של זכות השיבה לפלשתינים, בעיקר התומכים הלא יהודים, מזלזלים בטיעון שזה יהיה סופה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
אולי זה יהיה סופה של ישראל כמדינה יהודית, אך ממש לא סופה של ישראל כמדינה דמוקרטית. מבחינת אותם אנשים זה בסדר גמור כי לראייתם - לישראל אין זכות קיום כמדינה יהודית.
הרשו לי להציע דרך מחשבה חדשה על העניין. גם אם נשים בצד רק לרגע את החומרה שבהפיכת ישראל למדינה לא יהודית, זכות השיבה עדיין בעייתית. זכות השיבה של "הפליטים" הפלשתינים מסכנת לא רק את ישראל היהודית, אלא גם את ישראל הדמוקרטית.
מי הם בעצם אותם "פליטים פלשתיניים?". הרי הם בכלל לא פלשתינים. הפלשתינים החלו לקרוא לעצמם כך עם הקמת ארגון הטרור אש"ף ב1964, הרבה אחרי ה"נכבה" ו"גירוש הפליטים הפלשתיניים". אבות אבותם ברחו מארץ ישראל במהלך מלחמת העצמאות.
חלק גדול מאותם אנשים ברחו כי צבאות ערב הבטיחו להם שהמלחמה תסתיים חיש מהר, צבאות ערב יכבשו את כל ארץ ישראל, והם יוכלו לחזור בבטחה.
רק תלכו לזמן המלחמה אמרו להם. אז הם הלכו. בחישוב מהיר אפשר להבין שגם אם אדם שהיה במלחמת העצמאות בן שנה ברח מישראל, כיום הוא בן שבעים. ילדיו, מן הסתם, לא נולדו בארץ ישראל.
הם, הוא ושאר משפחתו התיישבו בירדן, בלבנון, בסוריה, אולי אפילו בארצות הברית. הם חיים שם כבר שבעים שנה. מנהלים חיי קהילה, בעלי בתים. פליטים הם מי שנשארו עקורים. פליטים הם לא.
רוב הערבים שעזבו את ישראל במלחמת העצמאות התיישבו במדינות ערב. הסתכלו רגע על מדינות ערב. מעבר לעובדה שזכויותיהם של הפלשתינים במדינות אלה מעטות בהרבה מאלה שהם זוכים להן בישראל, עלינו לשאול שאלה חשובה: האם במישהי מהמדינות האלה יש דמוקרטיה?
ירדן מלוכנית, במצרים שולט גנרל, סוריה כמעט ולא קיימת, לבנון נשלטת על ידי ארגון טרור. למה שנניח שאם יהגרו לישראל המצב יהיה שונה?
אבל למה ללכת רחוק? יש שתי דוגמאות חיות ובועטות ממש כאן אצלנו בחצר האחורית, הן עזה ואיו"ש כמובן.
בשני המקומות האלה ניתנה לפלשתינים הזדמנות זהב, אחת כזו שניתנת פעם אחת בחייה של אומה, להתחיל הכל מחדש. לא היה שלטון קודם שיכפה את דרכיו, לא היו מוסדות מסודרים, היה רק דף חלק. הזדמנות לקבוע איך הם רוצים שהחברה שלהם תראה.
בהתחלה, בשני המקרים, גם בעזה וגם באיו"ש, היה נראה שהנה הם יצליחו, יהיו דמוקרטיה. הנה הם עורכים בחירות. אז עברו ארבע שנים, וחמש, ושש, ועשר, ובחירות לא מתקיימות שוב.
וגם באותן בחירות, בעזה נבחר ארגון הטרור הרצחני חמאס, ובאיו"ש נבחר אבו מאזן, שלא היה ספק שהתכוון שבחירות ברשות הפלשתינית יהיו מאורע חד פעמי. זאת אומרת, הבחירות היחידות שיכולות להתקיים הן אלה שבהן הוא נבחר.
תנו לי לעשות לכם ספוילר לסרט המדמם הזה, אם נאפשר לכל אותם מהגרים ערבים להגר לארצנו, המצב לא יהיה שונה. ישראל תתייתם משני עקרונות היסוד המנחים אותה, היא לא תהיה ישראלית ולא תהיה דמוקרטית.
ישנן חברות שדמוקרטיה היא לא בשבילן, זה בסדר. זה לא הופך אותן לחברות טובות יותר או פחות, פשוט לא לחברות דמוקרטיות. ישראל היא לא אחת מהן. הפלשתינים כן.
הבחירה שבידינו היא בחירה בין שני נתיבים ברורים. הנתיב האחד הוא נתיב בו ישראל לא מאפשרת לכל אותם זרים להגר אליה בטענה שהם "חוזרים" למרות שמעולם לא היו בה.
בנתיב הזה ישראל נשארת יהודית ודמוקרטית. לא מושלמת, רוב הסיכויים שנמשיך להתווכח ולא להסכים, אבל שני העקרונות החשובים ביותר של מדינתנו ישמרו.
הנתיב השני הוא נתיב בו בשם הליברליות והרצון לרצות את העולם נחליט לאפשר למיליוני, שכוונתם לחסל אותנו ולא מכחישים זאת, להגר למדינתנו.
בנתיב זה ישראל לא תהיה יהודית ולא דמוקרטית. ישראל תהיה מדינה זרועת הרס ומלחמה ולא ישאר דבר שיחבר את תושביה.
העולם צריך להבין, אי מתן זכות השיבה זה לא אינטרס ישראלי. זה אינטרס של ארצות הברית שרוצה בת ברית במזרח התיכון. זה אינטרס של אירופה שרוצה לראות עולם דמוקרטי. זה אינטרס של היהודים בעולם שרוצים שיהיה להם בית. זה אינטרס עולמי. לא של ימין ולא של שמאל. לא של יהודים ולא של גויים. של כולם.