אבא,
אני יושב עכשיו ליד שולחן העבודה שלך – עמוס מיקרופונים כ"א מעוטר בלוגו של רשת בינלאומית אחרת, מחשב ענקי, פקס וטלפונים. פעם הייתה כאן מכונת כתיבה מגושמת ואפילו טלפרינטר – כזה שאולי רק במברקייה בדואר ישראל אפשר היה להשיג.
היית תחנת תקשורת מהלכת – והכל בו זמנית. טלוויזיה, טור לעיתון, כתבות לעיתונים ודיווחים לרדיו. עד כדי כך שהסיומת עם הקרדיט לכל תחנה ותחנה הייתה ארוכה יותר מהכתבה עצמה. אני יושב על שולחנך ומדפיס לאט לאט. אני לא עומד בקצב שלך. עוד מעט ההלוויה ואני לא עומד בזמנים. או, במילים אחרות, המילים ששמענו לכל אורך ילדותנו:
I have to meet the dead line או there is a bird to catch תיכף עולים לשידור או, הלוויין באוויר – אפשר לשדר.
כשאני שואל היום סטודנטים שלי, מי יכול להיות עיתונאי ומה התכונות הנדרשות, הם אומרים: צריך להיות רע, תחמן, מניפולטור ואחד שמחפש סנסציות. הסטודנטים לתקשורת היום רוצים בכלל להיות דוברים ויחצ"נים. אז דווקא כאן, ליד אבא, אחד הנפילים של עולם התקשורת – מימי פיטר ג'נינגס, קרונקייט, ראד'ר שור שויינפלד ואחרים, אני רוצה להשיב לאלה שלא לא יודעים או שכחו...׳מה זה להיות עיתונאים׳.
אין ולא תמצאו אדם נאיבי כמו אבא שלי. אדם שמאמין לאנשים כי אנשים פשוט לא משקרים. כמה פעמים הוא נתן לאנשים דברים כי...הם פשוט ביקשו. היום קוראים לאחד כזה פראייר. אדם עם אופטימיות מפה והלאה. הוא לא התחבר לשום קליקה, לא הייתה לו רשימה של "מועדפים" ואפילו אזרחות ישראלית הוא סירב לקבל כי זה לא ראוי. הוא לא חיפש את הג'וב הבא וגם לא לדלג לאיזו מישרת ניהול נוצצת.
חבל שהבן שלי דן לא זכה לראות את סבא במיטבו. בכלל חבל שיש דור שלא ידע את יוסף-ג'יי בושינסקי:
כי אצלו זו הייתה שליחות. יש מאזינים, יש קוראים ויש צופים שמחכים. במשך שנים הוא היה הקול היחיד שמדווח להם מהמזרח התיכון. כן, זו הייתה עיתונות מסוג אחר. באותה תקופה לא היה אינטרנט וגם לא פלאפונים. המשפחה שלי הכירה כל טלפון ציבורי בתל אביב. נגררנו – גוייסנו. קרה משהו? הלכה החופשה. צריך לשדר? הבית משתתק. הטלפון לא מפסיק לצלצל. זו לילי שרון, אריק רוצה לדבר עם אבא. זו אביטל שרנסקי – אבא חייב לסייע בשחרור האסיר ציון נתן שרנסקי. היה אצלנו חמ"ל 24/7. לא התלוננו. עיתונות רבותי, זו שליחות.
היו תקופות שאבא בכלל לא היה בבית. מביירות לירושלים, מדמשק לקהיר ומפיגוע לעוד תהליך שלום. זה היה מובן מאליו. אבא לא ממש גידל אותנו הרי העולם מחכה. יתקנו אותי אחי ואחותי – אבל הוא מעולם לא אמר לנו מה לעשות או...מה לא לעשות. טוב, בעניין הזה מזל שיש את אימא. ולמרות היותו כביכול "חוסך שיבטו" הערצתי את אבא. רציתי להיות בדיוק כמו אבא.
אדם מעניין, ידען, אלוף בהיסטוריה. אחד שנמצא ראשון בכל מקום ומספר סיפורים שהעולם מצא להם. עבדתי חזק על החלום הזה. מגיל 7 נסעתי איתו. מהפיגוע במעלות 1974 ועד לראיונות עם בגין, רבין ואחרים. כשאתה רואה את השם של אבא שלך באיצטדיון בייסבול ענקי ובו כתוב:
Welcome jay Bushinsky that just returned from an assignment in the Middle East אתה רוצה להיות כמו אבא.
באמצע שנות ה 90 חשבתי שהצלחתי. פתאום הייתי עיתונאי כתב בקול ישראל, כתב מדיני בגל"צ, קצת טלוויזיה. הרגשתי כמוהו אבל בקטנה. בטעימה.
והנה הסיפור שיעיד על ההבדלים – על דור הנפילים מול, דור ׳הכמעט׳ נפלים:
יום אחד פונים אלי מטעם ראש הממשלה ומציעים לי להיות יועץ התקשורת של בנימין נתניהו. התלבטתי. הנה הזדמנות לשדרוג. להיות הזבוב על הקיר של האיש הכיר בכיר. שאלתי את אבא, אותו אבא שמעולם לא אמר לי מה לעשות, אבל מעולם. נו, אבא, מה אתה אומר. מה הוא השיב? נו, אני מניח שכבר הבנתם. "זה לא נחוץ בני, אתה הרי כבר עיתונאי. למה לוותר"? זה כל ההבדל. אבא שלי עשה את מה שהוא הכי רצה לעשות בעולם – ועשה את זה טוב, יותר טוב מכל אחד אחר בעולם.
זהו, Dad, הגעת ל...דד ליין.
אז אסיים במילים אחרות. בדרך שאבא היה מכין את הטייפ והמיקרופון לקראת שידור הכתבה הבאה:
One two, one two, this is a test for level
אבא, ג'יי, היית בlevel- אחר. Level שאין כמותו. מעריץ. בושינסקי, הבן של.