המראה שהשאיר רונן

כששמעתי בפעם הראשונה בחדשות על לוחם דובדבן רונן לוברסקי הי"ד שנפצע אנוש מפלטה של שיש שהושלכה לעברו מלמלתי שני פרקי תהילים בכדי לצאת ידי חובה וישר זפזפתי לתחנה הבאה: רק לא לחשוב יותר מידי. רק לא לעצור ולהבין את ההשלכות.

תנו לי עוד נטע ברזילי. תנו לי עוד ריאל מדריד ליברפול. תנו לי עוד גולדן סטייט יוסטון, ,רק לא לעצור ולהבין באמת מה שמעתי עכשיו.

ואז במוצ"ש הודיעו שרונן לוברסקי נפטר מפצעיו ופתאום הבנתי שבמשך כל השבת כולה, הפציעה שלו, זה שבן אדם שאשכרה הקריב את החיים שלו בשבילי, בשביל כולנו, נמצא בין חיים למוות פשוט לא עניינה אותי. בכלל.

קראתי בשבת כל מיני פרשנויות דלשמטה בעיתונים, שתיתי ספרים, למדתי על הפסיכולוגיה של המוח, הכול רק לא לעצור ולחשוב על רונן. רק לא להיתקל במראה המפחידה הזו שניתזת מצמד המילים:

"לוחם דובדבן רונן לוברסקי, בן 20 מרחובות, שנפצע אנושות במהלך פעילות מבצע מעצרים ליד רמאללה. נפטר הבוקר בבית החולים הדסה עין כרם"

ובתוך רגע מצאתי את עצמי ואת החיים שלי מוצבים מול חייו של ילד בן 20 שעוד לא הספיק אפילו לתכנן את הטיול של אחרי הצבא שלו כמו גם את מיליון החלומות הנוספים שביקום מקביל ושפוי יותר היה אמור להגשים וסימני השאלה שכל כך התאמצתי לברוח מהם, החלו להשיג ולדקור אותי:

הילד הזה, לוחם דובדבן, הקריב את החיים שלו בשבילך ובשביל עוד אזרחים במדינה הזו ומה אתה מתכוון לעשות איתם עכשיו?

וחשבתי כבר איך אכנס מחר לכיתה אשים את תמונתו של רונן בענק ואשאל את התלמידים שלי:

בשביל מה ובשביל מי בכלל, רונן לוברסקי הי"ד ושאר חבריו החיילים מסכנים את עצמם בכל לילה ולילה?

בשביל השנאה והשיימניג, והצהוב, והנקמה, והרעל, והקנאה והכעס, והעצבים, והמכוניות שחותכות אותך בכביש והאנשים שעוקפים אותך בתור והשנאת אחים שמעכלת ואוכלת אותנו מבפנים?

ואז תלמיד אחד היה קם ומצביע ושואל אותי:

"בלי להתחצף המורה, אבל מה עם החיים שלך? מה אתה עשית מהרגע ששמעת על פציעתו האנושה של רונן? איך אתה מתכוון להפוך את החיים שלך לטובים יותר, ולא להטיף לנו המורה זה לא באמת נחשב...".

ומן הסתם הייתי מסתכל עליו ועל הכיתה במבוכה ומחפש בדחיפות תשובה מספקת אבל ככל הנראה הייתי רק משפיל מבט וסותם את הפה ולא באמת יודע מה לענות לו.

כאילו, אם הצלחתי לא לחשוב עליו אפילו פעם אחת במשך השבת ולהדחיק כל כך חזק את הסיפור הכל כך עצוב הזה אז מי אני שאבוא עכשיו לתלמידים ואתחיל להטיף להם על משמעות ומחויבות בעקבות המוות שלו?

אז נראה לי שפשוט אמשיך להסתכל על התמונה הזו של הילד הצעיר הזה שעומד ומחייך ליד מכונית עם סימן של ל מעליה ואחשוב לעצמי בשקט:

רונן לוברסקי מסר את נפשו בשביל להבטיח ולשמור על החיים שלך ושל הקרובים שלך

ועכשיו מה אתה מתכוון לעשות עם החיים האלו?