הכנסת אישרה אתמול (שני) בקריאה ראשונה הצעת חוק ממשלתית, שיזמה השרה שקד, המעניקה לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים סמכות לדון בשלושה נושאים מנהליים מיו"ש שהיו עד היום נתונים לסמכותו הבלעדית של בג"ץ: קבלת מידע מהרשויות; תכנון ובנייה; כניסה ויציאה מיו"ש ובתוך יו"ש.
בנוסף מוצע שבית המשפט לעניינים מנהליים יהווה ערכאת ערעור בנושא צווי הגבלה וצווי פיקוח וזכות ערעור שלא קיימת כיום.
למשמע הצעת החוק קפץ השמאל על רגליו האחוריות וצווח כי מדובר בסיפוח ובפגיעה בערביי יו"ש, אך שכח לספר שהצעת החוק אמנם תיטיב עם היהודים אך למעשה תיטיב גם עם הערבים.
ראשית, הצעת החוק יוצרת ערכאת ערעור. כיום בג"ץ הינו הערכאה הראשונה והאחרונה לדון בעתירות מנהליות מיו"ש. הצעת החוק תאפשר לעותרים שתי ערכאות שיפוט שידונו בעניינם: בית המשפט לעניינים מנהליים, ובית המשפט העליון כערכאת ערעור. ובנושא של צווי הגבלה וצווי פיקוח, הצעת החוק מאפשרת שתי ערכאות ערעור. בהקשר זה מעניין לציין שהיו אלה ארגוני השמאל שפנו לבג"ץ בסוף שנות השמונים כדי שיכריח את המדינה להקים ערכאת ערעור לבתי המשפט הצבאיים ביו"ש.
שנית, הצעת החוק לא מפקיעה את הסמכות מבג"ץ אלא רק מעניקה סמכות גם לבית המשפט לעניינים מנהליים. משמעות הדבר היא שבית המשפט העליון יוכל להחליט אם הוא רוצה לדון בתיקים מסוימים כערכאה ראשונה, ובמקרה כזה בית המשפט לעניינים מנהליים יהיה מנוע מלדון באותם תיקים.
שלישית, לבג"ץ מוגשות בשנה אלפי עתירות, ובשל כך הדיונים בעתירות מסתיימים במקרים רבים שנים לאחר הגשתן. העברת סמכות הדיון לבית המשפט לעניינים מנהליים תגביר את היעילות והנגישות של מערכת המשפט לעותרים.
לסיכום, הצעת החוק תביא לכך שהדיונים בנושאים הללו יידונו בצורה מהירה יותר, יעילה יותר, מקצועית יותר, בהתאם לסדרי דין ודיני ראיות ברורים יותר, ותעניק לעותרים זכויות שעד היום לא היו להם – דבר שהוא לתועלת כלל המתדיינים, יהודים וערבים כאחד.
אז למה השמאל כל כך מתנגד להצעת החוק? כיוון שאם יש משהו שטוב גם ליהודים אז חייבים להתנגד אליו, גם אם הוא טוב לערבים, וכיוון שהנצחת הקונספציה של "הכיבוש" יותר חשובה מהתנאים והזכויות של התושבים ביו"ש, תוך שבאופן אבסורדי הם שוכחים שמבחינת "הכיבוש" והסיפוח אין הבדל בין בית המשפט העליון לבתי משפט אחרים – כל בתי המשפט במדינת ישראל הם של ה"כובש".