זה ממש לא נעים לי.
אפילו מביך וכואב.
לפעמים מתחשק לי לבכות כשאני נזכר ש...
יש לי קרחת.
לא קרחת בראש (האמת היא שיש קצת. ממש קצת) אלא קרחת בלב. פעם היא הייתה קטנה וזניחה אך לאט לאט הלכה וגדלה עד שצמחה למימדים עצומים. היא פערה בורות כואבים וגדולים בלב הדואב. לפעמים נדמה שהיא תמיד הייתה שם ורק לא שמתי לב אליה.
כמה קשה לראות את הקורח התורן שנעמד בכיכר השוק ונהנה לצעוק שראש הממשלה רודן, השרים מושחתים, המתנחלים גנבים, החרדים פרזיטים, החילונים חומרנים, השמאלנים שונאים וביטוח לאומי רמאים. לא נעים לראות שקורח איננו סיפור שהתרחש בעבר ונעלם אלא הוא שב וחוזר בלבושים שונים לאורך הדורות. אחים אהובים ויקרים פוגעים ומשפילים אחד את השני מתוך להט הויכוח ואינם רואים את הנזק הגדול בעצם המחלוקת.
קורח ותלמידיו טוענים שהם לוחמים לשם שמים כי הם פועלים למען העם שמחכה לשינוי. הם אומרים שאילו היו מקשיבים להם אז לא היו צריכים לצעוק ולפגוע אך זו הדרך היחידה שישמעו אותם. למפלגת קורח יש יכולת שכנוע מעולה והם נשמעים הגיוניים אך אינם מבינים עד כמה הם פוגעים בלב. הם מוטמעים בכל קבוצה וזרם ונמצאים בשמאל בימין, אצל החרדים, הדתיים, החילוניים, הספרדים, האשכנזים והתימנים.
הם ממוססים את עם ישראל וגורמים לו להקריח מבפנים, "קרח – שעשה קרחה בישראל" (סנהדרין קט ב). ייתכן שלעיתים הם מתכוונים לשם שמים אך דרך הפעולה מוטעית. לא בונים כלום על ידי מחלוקת. ייתכן שהיא מעלה את המודעות לנושא מסוים אך תוך כדי כך פוגע אנושות במרקם החברתי של עם ישראל ולכן לעולם לא תצליח לקדם אפילו את אותו נושא. אפשר וצריך לאמר דברים חדים אך לא מתוך מחלוקת, פגיעות אישיות ובזיונות אלא מתוך הרבה כבוד ואהבה. יש הגורמים לקרחות בלבבות אך התורה אמרה "לא יקרחו קרחה" (ויקרא כא ה).