חתונה היא תמיד מאורע משמח: החברים ובני המשפחה המתאספים סביב החופה, החתן והכלה המסמיקים, המוזיקה הקופצנית ודמעות השמחה מתחת לחופה.
שיאו של האירוע מגיע כאשר החתן והכלה עומדים יחדיו מתחת לחופה, מלווים בעדים והחתן חוזר אחרי הרב ואומר: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל".
במשך אלפי שנים, כל יהודי ויהודיה שבאו בברית הנישואין חזרו על המשפט הזה מתחת לחופה. משפט שמתחיל במקום הכי אינטימי ומסתיים במקום לאומי. אלפי שנים בהם התעקשנו לזכור שהקידושין הפרטיים הם חלק מתמונה גדולה יותר – השייכות לעם ישראל.
החופה ממשיכה באחד המשפטים החשובים ביותר ביהדות, הלוא הוא "אעלה את ירושלים על ראש שמחתי". אבל כמה מאתנו באמת עושים את זה? כמה מאתנו באמת ובתמים מעלים את ירושלים על ראש שמחתנו? כמה מאתנו באמת מקדישים זמן לחשוב על ירושלים מתחת לחופה?
השבוע זכיתי ללוות זוג שלא הסתפק באמירת המשפט. זוג חילוני, אידיאליסטי, מתוק ויהודי, מאוד יהודי. לא יהודי רק במובן הדתי, יהודי במובן בו הם מרגישים שייכים לעם היהודי בכל רמ"ח אבריהם. הזוג הזה, יובל ורחלי גת, החליטו לקחת את המשפט הזה פשוטו כמשמעו ולהעלות את ירושלים על ראש שמחתם ביום החשוב בחייהם. הם החליטו להתחתן בלב ליבה של ירושלים, בלב ליבו של העם היהודי, בהר הבית.
ביום שני בשבע בבוקר הם הגיעו נרגשים לשער המוגרבים, השער היחיד ממנו מותר ליהודים להיכנס להר הבית. מלווים בחברי "סטודנטים למען הר הבית" הם המתינו בסבלנות שיתנו להם לעלות בעוד קבוצות תיירים חולפות על פניהם אחת אחרי השנייה. והנה מגיע הרגע, עולים.
בסופו של סיור שגרתי בהר הבית שולף יובל את הטבעת, מקדש ועונד אותה על אצבעה של רחלי. רגע של גאווה מהולה בבושה. מצד אחד, אין מרגש יותר מללוות זוג ביום נישואיו ובתור חילונית, אין גאה ממני לראות זוגות חילונים המתחברים לשורשיהם בצורה עמוקה כל כך עד שהם מחליטים לקיים את הרגע החשוב ביותר בחייהם בהר הבית.
לעומת זאת, יובל לא יכל לקדש את רחלי בראש חוצות אלא בצד, מאחורי אנשים שמסתירים אותם, בתקווה ששוטרי משטרת ישראל לא ישימו לב. כן. יהודי ויהודיה בארץ ישראל, במקום הקדוש ביותר לעם היהודי צריכים לחשוש שמא יראה אותם שוטר במשטרת ישראל. טירוף.
יש עיתים לגאווה ועיתים לבושה. זו היא עת לגאווה ולכן אזנח את תחושת הבושה במשטרת ישראל ובמקבלי ההחלטות במדינת ישראל (ובעיקר בירדן) שאני חשה כשאני חושבת על האירוע המשמח הזה ועל עוד אירועים רבים אחרים ונתמקד בשמחה.
זוג יהודי שמבצע את טקס הקידושין במקום הקדוש ביותר ליהדות הוא צעד ענק וחשוב לריבונות ושיוויון זכויות אמיתי בהר הבית. חבורה של צעירים וצעירות, יהודים ויהודיות שיוצאים משערי הר הבית בשירת "קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה" זה רגע מרגש ברמות שאי אפשר לתאר במילים. וכמה אני שמחה שזכיתי להיות חלק מזה.
קטע מדהים נוסף סיפק הזוג בראיון בתכנית "שש עם עודד בן עמי" ביום החתונה. מדהים לטוב ורע. לרע כי אפילו בלי להגיד מזל טוב פותח עודד בן עמי במאמץ עילאי לצייר את יובל ורחלי כזוג משיחי והזוי לטוב, כי הם לא נותנים לו לעשות זאת. מול שאלות מלאות בורות ושנאה יושבים שני אנשים, עכשיו כבר בעל ואישה, ומפגינים ציונות ואהבה בצורתן היפה ביותר.
תודה לכם יובל ורחלי גת על האומץ והמסירות לעם ולארץ ישראל. תודה לכם שאפשרתם לי להיות חלק מהיום המיוחד שלכם ומיום המיוחד כל כך לעם ישראל. אני מקווה ויודעת שאתם תשמשו השראה לזוגות ובודדים, חילונים ודתיים, שיתחילו לראות בהר הבית מה שהוא באמת – ביתם הפרטי והלאומי של כל יהודי ויהודיה.