נוכח גל הדיווחים הגואה בדבר הפרסום ההולך וקרב של "העסקה האולטימטיבית" - "עסקת המאה" של ממשל טרמפ להשכנת שלום באזורינו, עולה השאלה של תקפותן של נוסחות ישנות לסיום הסכסוך--ואף של מעמדם של מרשמים מתחרים כחלופה למדיניות ישראל בנושא הפלשתיני.
בהקשר זה, במשך תריסר שנים ויותר, אני דוגל ברעיון של הגירה מתומרצת (incentivized emigration) עבור ערביי יהודה ושומרון כמרשם היחיד שיכול לאפשר למדינת ישראל להתמודד באופן אפקטיבי עם הציווי הכפול של גיאוגרפיה ודמוגרפיה—כדי להבטיח את יכולת הישרדותה כמדינת הלאום של העם היהודי לאורך זמן.
בעקביות כמעט פבלובית, העלאת רעיון זה מעוררת תגובות של מחאה וזעזוע–בייחוד בקרב חסידי הנוסחה של "שתי-מדינות-לשני עמים" שעד כה שלטה באופן כמעט בלעדי בדיון הציבור. ככלל, הביקורת התמקדה בכך, שלטענתם, ההצעה (א) אינה מעשית ו(ב) אינה מוסרית.
אינני רוצה להתעכב על הנושא של "מעשיות" ההצעה. אחרי ככלות הכל, לאחר שנוסחת "שתי-המדינות" כשלה בצורה כה מוחצת במשך רבע-מאה, תוך זריעת הרס והרג לרוחבה ולאורכה של המדינה, כיצד יוכלו תומכיה לדרוש מיריביהם הפוליטיים "פתרון מעשי"– זאת נוכח אי-מעשיותה המוכחת של הדוקטרינה המדינית שלהם עצמם.
יתרה מזו, קיימות ראיות לא מעטות –הן סטטיסטיות והן אנקדוטליות – המעידות על קיומה של כמיהה עזה בקרב רבים באוכלוסייה הערבית ביו"ש לחיפוש עתיד מבטיח יותר במדינות אחרות—וזאת גם בהעדר מדיוניות ממשלתית ממוסדת בעניין זה, המבטיחה תמריצים נדיבים ומפתים להגירה...
אך מעבר לנושא "המעשיות", קיימת סוגיית "המוסריות":
כאן העניין מובהק יותר:
אחרי ככלות, למיטב ידיעתי, מעולם לא נשמע חסיד כלשהו של הקמת מדינה פלשתינית, שסבר שזאת תהיה מדינה בעלת משטר דמוקרטי פלורליסטי, המצטיין בסובלנותו פתיחותו החברתית-תרבותית. נהפוך הוא. ללא יוצא מן הכלל, כשהם נדרשים לאופייה של אותה ישות מדינית, שאת יסודה הם מחייבים, הם מושכים לרוב בכתפיים, מגלגלים את עיניהם לשמים ומתעקשים ש"זה לא עניינינו" כיצד הפלשתינים יבחרו למשול על בעמם ובמדינתם —כאילו בעזה, לנו זה לא משנה...
על כן, לעמדות של מי עדיפות מוסרית?
(א) אלה המטיפים להקמת עוד משטר מוסלמי רודני, הומופובי ומיזוגני, בסיס קדמי לכנופיות טרור ג'יהדיסטיות, שיהווה שלילה מוחלטת של כל אותם ערכים "נאורים" כביכול, שבשמם חסידיו מחייבים את הקמתו; משטר שסימני ההיכר שלו יהיו אפליה מגדרית נגד נשים ונערות; רדיפה אכזרית של הומוסקסואלים; העדר לסובלנות כלפי כל אמונה שאיננה איסלאם; ודיכוי חסר מעצורים של יריבים פוליטיים?
או:
(ב) אלה הדוגלים במתן הזדמנות לפלשתינים "בלתי מעורבים" לבנות חיים טובים ובטוחים יותר עבורם ועבור משפחותיהם, במדינות אחרות, מחוץ ל"מעגל האלימות" החוזר ונשנה, שנכפה עליהם ע"י הקליקות המושחתות והאכזריות, שהוליכו אותן שולל מאסון לאסון במשך עשורים ארוכים?
זאת ועוד: מדוע הרעיון של פינוי-פיצוי ליהודים (כלומר קבלת ממון בתמורה לנטישת בתיהם ביהודה ושומרון), כדי לאפשר הקמתו של אותו משטר רודני תומך טרור, הומופובי, מיזוגני, נחשב למקובל מבחינה מוסרית; בעוד שאותו רעיון ממש של פינוי-פיצוי לערבים (כלומר קבלת ממון בתמורה לעזיבת בתיהם ביהודה ושומרון), כדי למנוע הקמתו של אותו משטר רודני, נחשב פסול מבחינה מוסרית?
מעבר לכך: מדוע תמיכה בעריצות ברוטאלית, שתשלוט בחיי הפלשתיניים, היא סמל "הנאורות המתקדמת"; בעוד מתן אפשרות לחיים בבטחה ושגשוג יחסי (בטח בהשוואה למצבם הנוכחי), מחוץ לשליטתה של אותה עריצות, הוא פסול מוסרית? מדוע הדוגלים בחלופה הראשונה מתקבלים כליבראליים מתונים; בעוד הדוגלים בשנייה, מגונים ומנודים כ"קיצוניים ימניים" ואף "פשיסטיים"?
אני משאיר את ההכרעה בשאלות אלו לקוראים. אין לי ספק שלהם הפתרונים...