סכין מנתחים שסטתה
סכין מנתחים שסטתה

לפרוסקופיה היא שיטת ניתוח מודרנית בה מבוצע ניתוח בחלל הבטן ללא חיתוך רוחבי של דופן הבטן.

הרופאים מבצעים נקבים זעירים בדופן הבטן, מנפחים את חלל הבטן באמצעות פחמן דו-חמצני כדי ליצור חלל עבודה, ואז מוחדרים אל החלל שנוצר מצלמת וידאו זעירה שתפקח על ביצוע הניתוח וכלי ניתוח זעירים.

לניתוח בשיטה הלפרוסקופית יתרונות בולטים שכן ההחלמה מהירה מאוד, הכאב קל והצלקת זעירה. השיטה שצברה תאוצה רבה בעשרים השנים האחרונות, משמשת לניתוחים שונים בחלל הבטן והאגן, כולל ניתוחים גינקולוגיים.

מיכל (שם בדוי) עברה ניתוח לכריתת רחם בשיטה הלפרוסקופית. למחרת שחרורה סבלה מיכל מכאבי בטן עזים. היא הובהלה לחדר ניתוח שם נמצא קרע במעי הגס דרכו עברה תכולת המעי לחלל הבטן וזיהמה אותו בצורה קשה. בעקבות הזיהום נפגעו תפקודי המעי. הרופאים נזקקו לחבר אל המעי נקז שיוליך את תכולת המעי אל שקית חיצונית.

חצי שנה ניהלה מיכל את חייה עם שקית חיצונית התלויה בצמוד לגופה. ידועה אמרת חז"ל 'איזהו עשיר? מי שיש לו בית הכיסא סמוך לשולחנו', אך לסמיכות שכזו הם לא פיללו. כך או כך, השירותים הניידים שמיכל נאלצה לשאת לכל מקום הסבו לה בושה רבה וטורח גדול.

מיכל הגישה תביעה כנגד בית החולים. בית המשפט מצא מספר כשלים בהתנהגות רופאי בית החולים. ראשית, בית החולים היה מחויב להציג בפני מיכל את שתי שיטות הניתוח – ניתוח רגיל וניתוח לפרוסקופיה – כולל היתרונות והחסרונות, הסיכויים והסיכונים שבכל שיטה. העובדה כי רופאיה בחרו עבורה את השיטה העדיפה בעיניהם היא פטרנליזם פסול.

שנית, הרופאים החתימו את מיכל על טופס הסכמה לניתוח ללא הסבר מקיף בעל פה על הסיכונים הכרוכים בו. בלשון בית המשפט 'הסכמה אינה מריחת דיו על טופס בצורה של חתימה, אלא הסכמה מודעת מתוך הבנה מלאה'.

שלישית, לגופו של עניין, מסתבר יותר כי הקרע במעי לא אירע מעצמו אלא מחמת התרשלות של הרופאים. בניתוח לפרוסקופי קיים חשש לקרע במעי בשני אופנים. האחד, חיתוך המעי בשוגג על ידי כלי הניתוח. השני, הידבקויות של הרחם למעי – שלא הופרדו על ידי הרופאים בעת הניתוח – הגורמות לקרע במעי בעת משיכת הרחם החוצה. בית החולים לא הוכיח כי הקרע נגרם באופן אחר ולכן ההנחה היא כי הקרע נגרם ברשלנות רופאיו.

רביעית, הפגיעה באברים פנימיים תוך כדי ניתוח לפרוסקופי היא סיכון צפוי. אסור היה לסיים את הניתוח אלא לאחר סקירה קפדנית של חלל הבטן באמצעות המצלמה על מנת לוודא שלא נפגעו אברים פנימיים. אם הדבר היה נעשה היה הקרע מתגלה ומתוקן מיידית ללא זיהום של חלל הבטן.

בסופו של יום נפסקו למיכל למעלה מחצי מיליון ש"ח, מהם מאתיים אלף ש"ח בשל הכאב והסבל אותם חוותה ומאה וחמישים אלף ש"ח בגלל שבוצע בה ניתוח בלא שניתנה לה האפשרות לבחור את סוג הניתוח וללא הסבר מקיף על הסיכונים.

פסיקה זו, כמו פסיקות אחרות, גורמות לשינוי בריא של מערכת היחסים בין הרופאים למטופלים. שלא כבימים קדמונים, המטופל איננו חפץ בידי הרופא אלא אדרבה הרופא משרת את המטופל.

נדמה כי זו השתקפות מאוחרת של התפתחות הפילוסופיה המדינית. בעבר קבע אפלטון, אבי הפילוסופים, כי המשטר המדיני הראוי הוא שלטון הפילוסופים כשבראשם ניצב מלך-פילוסוף. על פי תפיסה זו הפילוסופים, אנשי החכמה, יפעלו לטובת ההמון על פי הטוב האובייקטיבי הרחוק מהישג דעתו של ההמון. על כן נכון כי החכם ימשול על ההמון-הבער.

בדומה על פי שבועת היפוקרטס – שנכתבה על ידי אבי הרפואה המערבית, היפוקרטס מקוס היווני, לפני כאלפיים וארבע מאות שנה – הרופא ירפא את המטופל על פי מיטב שיפוטו האישי. למטופל עצמו אין שום שיקול דעת בנוגע לדרכי הטיפול בו.

אט אט עברה האנושות משלטון החכמים – או משלטון החכמים בעיניהם – אל שלטון העם. מסמכות מוחלטת של הרופא, אל סמכות המטופל לבחור את הנאות בעיניו. המטופל הפך מאובייקט לסובייקט, מחפץ לאישיות בעלת תודעה. מכאן ואילך העם ריבון על עצמו, המטופל ריבון על גופו.