חותרים למגע
חותרים למגע

מלחמות. מלחמות הן דבר רע. מלחמות הן דבר כואב ומצער. במלחמות יש נופלים, במלחמות יש יתומים, אלמנות. אבל יש מלחמות צודקות, ומלחמתו של אברהם היא מלחמה צודקת.

הפרק מתאר בעצם מלחמת עולם ראשונה שבה לוקחים את לוט אחיינו של אברהם בשבי. אברהם אבי האומה מכריע הכרעה מוסרית. הוא לוחם. הוא לא יושב מנגד. הוא לא מחכה שיקראו לו. הוא מסכן את חייו ורודף מאות קילומטרים כדי להציל את לוט. הוא לא יושב מנגד ומחכה – באותו לילה הוא מתחיל את המרדף.

דמותו והתנהגותו המוסרית עומדת בניגוד לכל הסדומיות שיש בפרק. ולכן בפעם הראשונה מוזכר הביטוי "העברי" – אברהם יושב מעבר וכל העולם מעבר. עם ישראל מעבר אחד והאומות מהעבר השני. דרכו זו של אברהם, העיקרון שעל פיו הוא פעל אז, הוא אותו עיקרון שעל פיו פועלים חיילי צה"ל היום. הם חותרים למגע, הם לא בורחים, עד שהם מביאים את שבויינו את מתינו. מביאים אותם חיים או מתים. חיילי צה"ל לא יוצאים רק כדי להביא שבוי, הם נלחמים יום יום ומוסרים את נפשם במאבק על הזכות לחיות כאן בבטחה.

הם ממשיכי דרכו של אברהם. יוצאים בראש, בנחישות, בדביקות במטרה. אברהם לא מתייאש. זה מה שמניע גם את חיילי צה"ל היום. לא אינטרסים כלכליים, לא שטחים ולא שטחי מרעה כמו הריב עם לוט. רק דבר אחד – הגנה על ילדינו. אין לנו בארץ הזאת שכירי חרב, יש לנו שירות חובה שירות של מתנדבים. וכשנופל שבוי אם זה גלעד או הדר או אורון שאול הם מוכנים לסכן את חייהם כדי להביא אותם הביתה. לא מפקירים פצועים בצה"ל, לא מפקירים שבויים.

אנו צאצאיו של אברהם, וחיילי צה"ל לא עומדת בפניהם שום אבחנה. אם אתה דתי או חילוני, אם אתה איש שמאל או איש ימין. כשיוצאים להילחם לא מבחינים בין ילדי שדרות לילדי תל אביב, כי מה שעומד לנגד עיניהם הם דבריו של אברהם – אחים אנחנו, ועל אח לא מוותרים ולמען אח אנחנו מוכנים לסכן את חיינו.

ולכן, חברים יקרים, צה"ל הוא מעבר לכל המחלוקות. צר לי שהרבה פעמים הוא הופך לשק האיגרוף של כל מיני אנשים שמטיחים בו ביקורות איומות. אין צבא מוסרי כצה"ל ואם יש טעויות הן נלמדות ומתוקנות. וכאברהם הם לא רוצים דבר – משרוך ועד נעל. שום דבר. רוצים חיים. אנו צאצאיו של אברהם וגם אני למדתי ממנו על כוחה של האמונה, על כוחה של אמונה בצדקת הדרך, ועל כך שאסור להתייאש.

וגם אם הדרך ארוכה והיא עד דמשק, וגם היא בלילה, וגם אם אנחנו מעטים – אנחנו לא מתייאשים. הנכונות הזאת של אברהם לסכן את חייו למען בן אחיו והתנהגותו המוסרית הייתה נר לרגליהם של בניי, אוריאל ואלירז, שנפלו במערכה על צדקת דרכנו. וכשאני קוראת את הפרק אני קוראת אותו בידיעה כי אני בת לאומה שלעולם לא תפקיר את בניה, וזה מה שממלא אותי גאווה. ולכן מעשה אבות סימן לבנים. שיהיו לנו ימי שלום.

מתוך הפרק היומי בתנ"ך