בשלוש שעות סיימתי לקרוא את ה"טנק". אחרי שתפסתי את הפרנציפ הרשתי לעצמי לדלג על הפסיכואנליזיות שעושה לגיבוריו.
אני ממליץ ל"קרביים" שלא לקרוא אותו. הוא מגכיח את גיבוריו. הסופר ששירת בגל"צ מודד את גיבורי הקרבות כשואפי פרסום אישי שנפגעים כשלא זוכים להכרה ושוקעים באלמוניות.
מעריצה שלו כתבה, "בעיצוב אתוס הגבורה, הסופר מציב זרקור אל נקודת מבט ביקורתי חריף, שמתאפשרת על ידי ריחוק בזמן. אהבתי את המתיחה עד גבול ההגחכה של הדמויות, של האירועים, של מיתוס הגבורה".
היא אהבה ואני לא אהבתי משום שהכרתי גיבורים ששקעו באלמוניותם בענווה. רובם לא ידעו ולא יודעים שהם גיבורים. יש מהם ששקעו בבתי הקברות ובוודאי שלא חשבו על כך בהליכתם לקרב.
התאוריה הפסיכולוגית שלי: אין ספק ששרות בגלי צה"ל משאיר תובנות אישיות שמשפיעות על ראיית העולם האישית בה מודדים גם את האחרים.
הרי לא יעלה על הדעת במקום המטפח את הפרסום האישי והקידום האישי, שאדם נורמטיבי סתם כך ירוץ אלי קרב ויהיה מסור ל"כלל ישראל", ולא לפרט.
הגיע הזמן לפרק את התחנה ולשלוח את משרתיו במקום לאכול במסעדות יפו לאכול מסעות אלונקה בחולות, גירוז טנקים בלילות ושיקשוש פחד בטרם קרב.
כך נחסוך לעצמנו גיבורי תרבות מעוותים, כתובים ביד אמן אמנם, אבל מעוותים את השכל והרגש. הנה העצה הפרקטית: היוצא לקרב לא ייקרא את ה"טנק" אלא את הרמב"ם ויזכור ש"לא יירא ולא יפחד, ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו" ויעמיד מול עיניו את הענווים והצדיקים.
נזכיר פה חלק מהם: סא"ל עמנואל מורנו הי"ד ואת חבריי החיים והענווים זכות היא להכירם - סא"ל דן שיאון מפקד הטייסת העניו יבדל"א יליד דגניה אל"מ שמוליק פז יבדל"א - יליד קיבוץ גלאון ועוד רבים אחרים, כולם מפקדים ענווים ועזים.
ועדיין לא דיברנו בחיילים הפשוטים והאמיצים, רבים בהם בני משפחתי או סביבתי הקרובה, או סביבתכם הקרובה.