בארץ ישראל המקראית נקשרו החיים היהודיים לעונות החקלאיות. חג הסוכות, נקרא גם חג האסיף, ומסמן את סוף זמן איסוף התוצרת החקלאית. חג הפסח, נוסף על כך שהוא מנציח את קץ העבדות היהודית במצרים, נחגג גם כחג האביב, וחג השבועות, לצד היותו חג מתן תורה, נקרא גם חג הקציר.
בין המועדים האלו, ישנה תקופה של מספר חודשים שבה נעלו היהודים את האסמים מלאי התבואה, הניחו את המחרשות, וקיבלו את החורף הארוך כהזדמנות להתבוננות פנימית רצינית וכזמן להרהורים. בעוד שיום כיפור סיפק רגע מרומם בזמן להתבוננות ולהתכנסות, הציבו חודשי החורף הקודרים והקרים אתגר פיזי ורוחני: ליצור אור בחושך.
בתקופה זו הצטופפו משפחות יהודיות סביב להבה אחת, עברו על הצלחותיהם בעונת הקציר ודנו איך ניתן לשפר את התשואה בשנה הקרובה. יחד עם זאת, הם אימצו את ההפוגה הארוכה מהעבודה החקלאית לבחינה ומחשבה כיצד ניתן להשתמש באור הפנימי שלהם כדי להאיר את החשיכה החברתית והרוחנית.
אלפי חורפים עברו מאז, וכיום אנו חיים בעולם מודרני, מלא בחידושים טכנולוגיים, פיתוחים והמצאות, שגרמו לרעיון העונות להיראות כחסר משמעות.
כאשר רק בודדים בקרב האוכלוסייה עוסקים בעבודות מעולם החקלאות, ואפילו פירות שידועים כעונתיים זמינים במשך כל ימות השנה, החורף כבר לא באמת משנה את שגרת חיינו משמעותית, כך שכיום יהודי צריך להיאבק כדי להתחבר למשמעות העונות החקלאיות ולמצוא משמעות בחודשי החורף שביניהן.
במשך עשרות שנים, החברה שלנו מפתחת התמכרות למעורבות מתמדת, מעודדת תחרותיות והתעסקות תמידית ולא בריאה בעבודה, מגרה אותנו לשימוש בטכנולוגיה חדשנית, המפחיתה את הצורך שלנו בחיפוש קשרים משמעותיים עם אנשים אחרים ומקצרת את התיאבון שלנו להתבוננות פנימית ולגילוי עצמי.
אבל החורף מגיע, והגיע הזמן להשתמש בו לטובתנו.
בדיוק כשם שהחורף הארוך מזין את האדמה ומתווה אותה לקראת האביב שופע ההתעוררות, זהו האתגר והאחריות שלנו לאמץ את התקופה הזו בכדי לטפח את הצדדים הרוחניים שלנו. במקום להישאב לגשמיות שמביאה תקופת הגשמים, ולשגרה האפרורית והמעוננת שמביא מזג האוויר, אנחנו חייבים לערוך התבוננות פנימית וליצור מתוכנו אור שיאיר את החשיכה החורפית.
לאחר אלפי שנים, ברור לנו היום כי הדרך האידיאלית להשגת מטרה זו היא על ידי עיסוק בטקסטים היהודיים שלנו.
זה יכול להיות בעזרת לימוד דף תלמוד יומי, לימוד פרק תנ"ך שבועי או כל צורה אחרת של חיבור אל הידע היהודי אשר יאפשר לנו להתנתק מן העולם, לחקור את ההיסטוריה שלנו, המורשת והמסורת, ועל ידי כך גם את ה"אני הפנימי" שלנו.
לימוד התורה בימים הקרים שלפנינו הוא מקור החום הפנימי שלנו. בכוחו להחזיר את הרוח המקורית של חודשי החורף. קביעת עיתים לתורה בימים האלו יכולה לחדש את עצם מהות העונות בליבנו. על ידי הקצאת זמן לצלילה אל תוך הטקסט היהודי בתוך השגרה הקבועה ולוח הזמנים הנוקשה שלנו, ביכולתנו לחדש את חיינו.
בעוד שאנחנו כבר לא צריכים לבלות את חודשי החורף מצטופפים סביב להבה למען חום פיזי ואור, תקופה זו מעניקה לנו, העם היהודי, זמן ייחודי לחיבור עם הטקסט שעיצב את העם שלנו ובכך לזכות מחדש בתשוקה לחיים ובמשמעות לקיומנו.
אם נעשה את זה, החורף לא צריך להיות קר, קודר ואפור. על ידי ניצול הזמן להתבוננות פנימית, לימוד, וגילוי רוחני, החורף יכול להיות זמן שיחמם אותנו היטב ויאיר את חיינו באור חזק ואמיתי.
החורף מגיע, וזה הזמן שלנו להעיר ולהאיר את הנפש.