עו"ד ציון אמיר הוא פרקליט מוכר ומוערך שמייצג את הקטין במשפט דומא. יחד אתו על הבמה במרכז מורשת בגין ישב ביום ד' כ"א כסלו עו"ד חליל זהאר מהועד הציבורי נגד עינויים בישראל שבפועל מייצג ערבים החשודים ונאשמים בטרור.
בעוד עו"ד זהאר נהנה מאור הזרקורים, ניכר היה שעבור עו"ד אמיר הסיטואציה לא קלה. הדבר בא לידי ביטוי גם בשפת הגוף וגם במלל. מה או מי בכל זאת גרם לעו"ד אמיר ולמנכ"ל מרכז בגין הרצל מקוב לשבת יחד במרכז למורשת בגין עם הגוף שבעיני אנשי ימין רבים הוא מייצג מחבלים ומוקצה מחמת מיאוס? התשובה לכך צריכה להדיר שינה מעיני כולנו.
כפי הנראה מתחת לאפינו צמחה מערכת שהשחיתה את דרכה. היא אמנם דואגת לביטחון של כולנו ו"הבחורים הטובים" בשב"כ ובמשטרה עובדים במסירות נפש כדי לאפשר לנו חיים שקטים ורגועים באופן יחסי. אבל תחת כותרת זו צמחה מערכת שלא יודעת לבקר את עצמה, שידה קלה על הדק העינויים, שמקלה ראש בזכויות אנושיות בסיסיות ושכפי הנראה מגיעה לא פעם להאשמות שווא באמצעות הודאות שווא. אם עו"ד ציון אמיר ועו"ד חליל זהאר יושבים על אותה במה וזועקים את אותה זעקה משהו רקוב כאן.
לו הפרקליטות ובתי המשפט היו ממלאים את תפקידם בנושא זה, ולא מאפשרים לחוקרים לפעול ביד חופשית, אני מניח שלא היינו מגיעים למצבנו היום. אבל כשאתה שומע פרקליטים וקורא נתונים ברור שיש כמות עצומה של מעצרי שווא וחקירות בעינויים. במסגרת המאבק לשחרור עמירם בן אוליאל מהתיק שנתפר לו בעלילת דומא, קראתי בעיון את החלטת השופטת לורך במשפט הזוטא.
החלטה זו שמצדיקה חקירות בעינויים או בשמם המכובס חקירות צורך, חקירה שהחלה רק 17 יום אחרי שהנחקר עמירם בן אוליאל מפרשת דומא כבר נחקר, אתה שואל את עצמך רגע איך יכול להיות שעברו 17 יום על הפצצה המתקתקת בלי שהיא התפוצצה? או שמא שיקול הדעת של בית המשפט בענין לא בא לידי ביטוי? וכשאתה מעמיק בדברי השופטת לורך ורואה שההצדקה לכך היא שאופי החקירה הוא סיכולי כיוון שהוא שייך לתשתית המרד, והתשתית לכך שהוא שייך לארגון טרור היא בין השאר חוסר הסכמתו להסתכל על בית המשפט שזו כפירה בסמכותו של בית המשפט, אתה מבין שיש בעיה קשה. גם אם נתעלם לרגע מכך שעמירם הוא חסיד ברסלב המקפיד על 'שמירת עינים' וכנראה שלכן הוא לא הסתכל על השופטת שאולי נעלבה, ברור שזו ממש לא הוכחה שהוא שייך לארגון טרור.
נניח אפילו שעמירם חושב שיש בעיה בבית המשפט הישראלי כיוון שהוא לא דן לפי דין התורה, האם זו הוכחה שהוא שייך לתשתית של מרד? האם בכך יש צל של הוכחה לכך שהוא עשה משהו אסור? מדובר במתן גב שערורייתי למי ששקרו לאורך כל הדרך וטענו שהם לא מענים נחקרים. האם זו ביקורת שיפוטית ראויה?
כשאתה שומע מעו"ד חליל שמספר על למעלה מאלף תלונות על עינויים משנת תשס"א (2001) ואתה יודע שכן השב"כ מענה אנשים, ולא תמיד כשהם פצצה מתקתקת. ומסתבר שחלק משמעותי מהעצורים המעונים יצאו בסופו של דבר בלי כתב אישום, ובלי התנצלות, ויחד עם זה כל התלונות נדחו למעשה והסתיימו בלא כלום, אז כן יש בעיה אמתית. אמנם כעת יש פעם ראשונה חוקר שעומד לדין וזה יכול להיות שמבשר שהלחץ הציבורי מתחיל לסדוק את שריון ההגנה, אבל עדיין זה מעט מידי ומאוחר מידי.
יש כאן מערכת עם כוח עצום שלא מבקרת את עצמה אלא מחפה על דברים שאף אחד מאתנו לא רוצה שיעשו בשמו. נבהיר, במקרה של פצצה מתקתקת כלומר פיגוע שהחוקרים חושבים שהם יודעים שיצא לדרך והם חושדים שהנחקר יכול לספק להם מידע שימנע אותו, יש הסכמה שיש לחוקרים הגנה מפני תביעה. אוסיף ואומר שאם החוקרים באמת הצליחו להגיע להוכחה מובהקת הקושרת את הנחקר לחשד גם אז ניתן להצדיק את החקירה בדיעבד. אולם לאפשר חקירות בעינויים כדי להוציא הודאה ובסוף גם להכשיר אותה באמצעות טענה שהיא נתמכת כביכול בפרטים מוכמנים זו פשוט עוולה.
כשאין תיעוד לעינויים אין גם תיעוד לכל מה שהחוקרים שתלו בראשו של הנחקר. כפי שהוכח במחקרים חוקרים שותלים פרטים רבים מהאירוע בראשו של הנחקר, והיו מקרים שבהם נחקר גם ביצע שחזור 'מושלם' ואחר כך התברר שהוא כלל לא היה שם. חשוב להדגיש שהתוצאה במקרים אלו היא נזק כפול. כיוון שבהודאת שווא לא רק שנכנס אדם חף מפשע לכלא לשנים רבות, אלא גם הופסק החיפוש והמרדף אחר המחבל או הרוצח שממשיך להסתובב חופשי.
הקריאה העולה מערב מיוחד זה, היא קריאה לבדק רציני ומשמעותי הן במערכת החקירה של השב"כ והמשטרה, הן בביקורת השיפוטית של הפרקליטות ומערכת המשפט על מעצרי השווא הרבים, על העינויים בחדרי החקירות. כמו כן עולה מחדש התביעה לבחון מחדש את המשמעות שנותן החוק ובתי המשפט למלכת הראיות "ההודאה". יש לחייב צרוף של ראייה מובהקת להודאה שנגבתה בכוח, ולא לאפשר למשטרה ולשב"כ לסגור תיקים באמצעים פסולים.
ולסיום, אני יודע שהועד נגד עינויים מקבל מימון מהקרן החדשה וממדינות זרות ומדובר בהתערבות זרה ופסולה בנעשה במדינתנו, אבל גם שעון מקולקל מראה לפעמים את השעה הנכונה.