הנטייה הראשונה של רובנו בפרשת אלון המתחדשת היא לכעוס, לבקר את מעשיו, לבקר את מי שלאורך הדרך תמכו בו ועודדו. אבל בראייה חינוכית האם כעס? זעם? הם הביטויים הנכונים?
אולי נעצור לרגע ונברר איך זה התרחש בבית שלנו? איך קרה, שלמרות פעמוני האזהרה שהדהדו נאטמו אוזנינו?איך קרה שאיש תורה מרשים כל כך נפל והפיל?
אני כועס בדיוק כמו רבים מאלה שאותם פגשתי הבוקר בתפילת שחרית, אבל אני מבקש שנלמד מהמקרה ונפנים שדברים כאלה יכולים להתרחש בבית שלנו, גם בתוך הציונות הדתית, בישיבה, באולפנה, ביישוב.
לכן נדרשת פעילות חינוכית של מה אסור ומה מותר ומה הן הגבולות. נדרש מאתנו לפעמים להאמין לילד או לנער ואם צריך אז גם לא לחשוש לצאת נגד רב מפורסם.
לקשר ההורי ולאמון שנשדר לילד יש השפעה גדולה על היכולת שלו להיפתח אם חלילה יתקל בבעיה דומה.
כקהילה, כמגזר היו מי שתמכו באלון גם לאחר ההרשעה. יש יישובים שבהם יש שמועות, יש קהילות שמקרים נסגרים פנימה ותקופה אחר כך העבריין פוגע במישהו נוסף בקהילה אחרת ואז, רק אז נזכרים לדווח. פעמון האזהרה מיועד גם לנו פנימה. לא סוגרים כאלה דברים!!!
והמסקנה האחרונה: עד כה בפרשות שקראנו בתורה בשנה החדשה למדנו שבתנ"ך אין אנשים מושלמים, כל אחד מאיתנו עלול ליפול, רב, מפקד, מורה. אני לא קורא לחשדנות יתר אלא ליותר הקשבה ליותר מודעות וליותר נחרצות מצדנו.