בימינו, רבים הם אלה שמצביעים על צה"ל בגאווה ומזכירים שזהו קיר הברזל שלמען הקמתו הושמץ רבות בעיני מתנגדיו, אך בצדק נערץ בעיני מכבדיו, המנהיג הדגול זאב ז'בוטינסקי.
לפני כמאה שנים, היינו מוטרדים מיחס הערבים אלינו. כולם האמינו בתמימותם שהמדובר בשכן טרדן ואלים.
מה עושים? היו שהשלו עצמם שניתן להרגיע את השכן הזה במעין שוחד. להציע לו הטבות הומניטאריות אם בכסף ואם בסעד רפואי או בסיוע לקדם את מעמדו בעזרה נגד מנצלים למיניהם.
היו אחרים, מפוקחים יותר שחשבו שצריך לעצור בעד השכן הזה ונכליו בהקמת חומה שתוצב כמכשול לפגיעותיו.
על רקע זה הגה זאב ז'בוטינסקי את מה שנראה כצורך חיוני להעמיד מולם את קיר הברזל.
כך ז'בוטינסקי היה מיוזמי הקמת ארגון ההגנה, והקים את תנועת בית"ר שחינכה לגאווה לאומית, לחינוך לצבאיות לזקיפות קומה ולהגנה מול פורעים למיניהם.
ואולם, בקרב תלמידיו חלה התפכחות והתברר שאין מדובר בשכן טורדני ואלים אלא ב-אויב.
ומול אויב שבנכליו ותחבולותיו אורב, חומס, שורף ורוצח ללא רחם אזרחים תמימים - גברים, נשים, ילדים וקשישים, - לא תתכן מחיצה ואף לא קיר ברזל שיוכלו להגן על נפשותינו.
גם שרירי הברזל של הגיבור התנ"כי שהקסים את זאב ז'בוטינסקי ושימש נושא לרומן ההיסטורי שכתב שמשון; לא עמד בפני נכליה של סוכנת האויב הפלשתי- דלילה.
ראשונים שהבינו שקיר הברזל אינו מספק תשובה למצב, היו דווקא תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי והוא עצמו. התיכו את קיר הברזל ומאותה מתכת יצקו את אגרוף הברזל – הארגון הצבאי הלאומי.
דווקא מתנגדיו החריפים של ז'בוטינסקי, בעיקר המפלגות הסוציאליסטיות הוסיפו להשלות עצמן שמדובר בשכן טרדן שניתן לרסן אותו בסיוע אנושי ובהקמת גדרות מגן.
סייעו לערבים בדרכים שונות והקימו מחיצות-מגן להגנה על הישובים.
הוקמו ישובי חומה ומגדל באשליה שכך ניתן להכביד על המפגעים, לשכך את יצר האלימות ולעצור אותם בחומה בצורה.
התוצאה: דם רב של המגינים בישובים ובכבישים המובילים לישובים נשפך כמים. רכוש יקר בכלים חקלאיים ועדרים של בקר וצאן נבזזו. יבולים חקלאיים שפרחו בעמל רב היו למאכולת אש.
רק הופעתו של ה"ידיד" הגאון הצבאי האנגלי אורד וינגייט שהוקסם מעם ישראל בהיותו מאמין בתנ"ך, טלטל את המתיישבים והקים אגרוף של ברזל – פלוגות הלילה המפורסמות ששינו את המצב לטובה.
בהיותי עלם, האנגלים היו אלה שחשבו שניתן לרסן את המחתרות ולגבור עליהם בקיר ברזל. הם הקיפו את מחנותיהם ומרכזי השלטון בכמויות אדירות של גדרות תיל דוקרניים מברזל, ועמדות ירי מוקפות בשקי חול. הביאו לארץ מאה אלף חיילים ושוטרים שיגנו על מבצריהם. כלי רכב משוריינם בלוחות ברזל חמושים במקלעים כבדים סיירו והציפו את הכבישים. אסרו המונים וגזרו פסקי דין מוות על לוחמים שנפלו לידיהם כשבויים.
כל אלה לא עמדו בפני מהלומות אגרוף הברזל של המחתרות ומבצריהם שנראו אימתנים התמוטטו כמגדלי קלפים, כלי רכבם היו למאכולת אש. רבים היו חללי האויב, רכוש יקר במבנים ובנפט עלה בלהבות ומוטט במידה רבה את הכלכלה של האימפריה הגדולה, ממשלת בריטניה נאלצה למלט את כוחותיה והחליטה לוותר על שלטונה במה שקראו לארץ "פלסטיין". (ראה ספרו של ההיסטוריון האנגלי דייויד סזרני "מייג'ור פארנ'ז הט" (כובעו של מייג'ור פאראן).
מייד עם החלטת האו"ם על חלוקת הארץ, קמו עלינו הערבים, הסתערו על הכבישים, על הישובים היהודים ועל חוצות הערים במעשים רצח נוראים. ההנהגה ניסתה להעמיד מולם את קיר הברזל.
ישובים הוקפו בבטונאדות, שקי חול, גדרות מאוישות בלוחמים העומדים על המשמר ובחפירות-מגן. כלי רכב המכוונים להסעת אספקת מזון ותגבורות של לוחמים שוריינו בלוחות ברזל.
כל זה התמוטט. הסתערות הערבים שפכה דם יהודי בכל רחבי הארץ. מארבים הפכו שיירות ענק משוריינות למאכולת אש שהעלתה בלהבות מצרכי מזון יקרים והנורא מכל – רבים היו המגינים שנשרפו חיים.
השינוי בא כאשר הלוחמים עברו ממגננה למתקפה.
על תוקפי תל אביב הונחת אגרוף הברזל של לח"י. שני אנשי לח"י הפעילו מכונית תופת למרגלות בניין הסראיה ביפו ששימש כמפקדה של ראשי הכנופיות שם מצאו את מותם למעלה משבעים ערבים. בירושלים, אצ"ל הלם באויב בהפעלת חביות נפץ. חוליות של לח"י חדרו למשכנות הערבים ופוצצו להם בתים. כך הפכו למשל את שכונת שיך באדר לבנייני האומה היהודית, תרתי משמע. שם מרוכזים אולמי בניני האומה, הכנסת, משרד ראש הממשלה, בית החייל ובית הדין העליון.
כאשר התברר שאין די בכך, אצ"ל ולח"י שילבו אצבעות ובאגרוף חזק הלמו על הכפר המבוצר דיר יאסין – אימה נפלה על האויב הערבי בארץ שגרמה לבריחת המונים בכל רחבי הארץ.
אצ"ל הנחית את אגרופו על יפו הסוררת, ריסק אותה והניס את תושביה, כוחות ההגנה והפלמ"ח עברו ממגנה למתקפה והלמו בערביי הגליל והנגב והתוצאה הייתה שבאגרוף הברזל פילסנו את הדרך להכרזה על עצמאות ישראל.
עם הקמת המדינה, הסתננו מעבר לגבול ה"פדאיון" המפורסמים, ביזמת המצרים ובסיוע הירדנים רצחו יהודים בישובים ובזזו רכוש יקר.
דוד בן גוריון שהיה אז ראש ממשלה ושר בטחון החל מפעיל את אגרוף הברזל. תחילה במהלומות שהנחיתו לוחמי ה-101 ולאחר מכן מבצע סיני.
באייר תשכ"ז בא האיום הגדול. כל מדינות ערב מהמפרץ הפרסי ועד לאוקיינוס האטלנטי התאחדו תחת מנהיגותו של נשיא מצרים גמאל עבדול נאצר במטרה גלויה להשמיד אותנו בהיותם חמושים בכמויות עצומות של כלי משחית שסופקו להם ללא הגבלה מה"פטרונים" שלהם; המצרים והסורים קיבלו כמויות אדירות של נשק אימתני מידי הרוסים. האמריקאים, האנגלים והצרפתים חימשו את מדינות חסותם – את העיראקים, הירדנים, הסעודים והצפון אפריקאים בכלי משחית מכל הסוגים.
המטכ"ל הישראלי של אז הבין שיש להקדים ולהלום. בשעות אחדות, אגרוף הברזל של חיל האויר הקטן התרומם, הלם והרס כל דבר שנמצא בשדות התעופה של האויב. מייד לאחר מכן הונחתו האגרופים של השריון, התותחנים וחילות הרגלים על ריכוזי האויב ותוך ששה ימים הביסו והניסו מיליונים של חיילי אויב שנערכו במטרה להשמידנו.
ואז... התבלבלנו והחילונו להתייחס לאויב כאל שכן שאפשר להרתיע אותו בהקמת גדר הפרדה.
הושקעו סכומי עתק בהקמת קו בר-לב והעמדת חיילינו במעוזים וחזרנו לאשליה שקיר הברזל הזה יגן עלינו.
באה מלחמת יום הכיפורים ומוטטה את קיר הברזל, אבל לצערנו עד היום מנהיגינו ממשיכים לעסוק בהקמת קירות מגן. גדר הפרדה, צבא של מאבטחים, ועוד המצאה "גאונית" לחיזוק קיר הברזל, מתכופפים מתחת ל"כיפת הברזל" וה"חץ". וכשמתברר שאין די בכך. כשמנהיגינו מתרגזים, יוצאים ב"מבצע" לשיפור הקיר מהעבר השני ומחפשים עוד נדבך להגן עלינו – פונים לאותו קנה רצוץ, למצרים ומבקשים שיתווכו וישיגו למעננו "הפסקת-אש"...
אמנם מדי פעם הנחתנו מהלומות במדינות אויב – פיצוץ הכורים בעיראק ובסוריה, התקפות בסוריה ובלבנון אך נגד האויב האכזר היושב בארצנו השתדלנו לפגוע כמה שפחות ורק להתגונן בפני פגיעתם האכזרית.
והשטן צוחק ואני בוכה. כל הגדרות שאנחנו מקימים לא יוכלו לעמוד בפני אויב ולו גם הארגונים החלשים ביותר. מול קיר הברזל שהקמנו ושאנחנו מנסים לחזק, הם בכלל לא צריכים נשק.
הררי ישראל משופעים באבנים, רוגמים אותנו ומרוצצים גולגולות. יש להם סכינים במטבח? שוחטים כבשים ושוחטים יהודים. יש בחנויות בקבוקים? הם אסורים משתיית אלכוהל. אז שופכים את היין, יוצקים נפט ומבעירים אותנו בבקת"בים. יש להם כלי רכב? מצטיידים ברישיון רצח מאללה ואקבר ודורסים למוות. יש להם צינורות? הופכים אותם לקני מרגמות, עוקפים את קיר הברזל מלמעלה ומפגיזים. יש להם כלי חפירה, עוקפים את קיר הברזל מלמטה, חופרים מנהרות ומתעתעים בנו. בעוד אנו מסתייעים במדענים שמתכננים גילוי מנהרות בטכניקות מתוחכמות והוגים בהקמת גדר תת-קרקעית בהשקעה של סכומי עתק, אויבינו צוחקים. הם הולכים לחנויות צעצועים, רוכשים בפרוטות בלונים ועפיפונים, שורפים אותנו ומטילים אימה על כל ישובי הנגב.
ומה אנחנו שומעים בחדשות כמעט מדי יום? חיל האויר מגיב... בהטלת כרוזים להרגיע את האויב. להבהיר שאין כל כוונה לפגוע בו... רק להרוס מבנים ריקים, שלא יימצאו שם מחבלים מסכנים או בני משפחותיהם האומללים שרוקדים ומפזרים סוכריות בכל אימת שמגיעה להם הידיעה שיהודים נרצחו. שימהרו ויוציאו משם את כלי הרצח.
לבי זועק בכאב. דם יהודי נשפך ויוסיף להישפך. רכוש יהודי יקר נחמס ויוסיף לזרום לרווחת מאורות האויב. יבולים יהודים נאכלים באש זדונית ויוסיפו להישרף כל עוד לא נתעשת, נחדל להשתמש בכוח הברזל שלנו כקיר מגן המרופד בהפסקות אש; וננחית את הכוח האווירי והקרקעי של צה"ל כאגרוף הברזל עד למיגורו של האויב הרע והאכזר הזה.
ראוי שנלמד ממקורותינו המקודשים:
וַיֵּצֵא אִישׁ-הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים, גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת: גָּבְהוֹ, שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת. וְכוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל-רֹאשׁוֹ, וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ; וּמִשְׁקַל, הַשִּׁרְיוֹן--חֲמֵשֶׁת-אֲלָפִים שְׁקָלִים, נְחֹשֶׁת. וּמִצְחַת נְחֹשֶׁת, עַל-רַגְלָיו; וְכִידוֹן נְחֹשֶׁת, בֵּין כְּתֵפָיו. וחץ (וְעֵץ) חֲנִיתוֹ, כִּמְנוֹר אֹרְגִים, וְלַהֶבֶת חֲנִיתוֹ, שֵׁשׁ-מֵאוֹת שְׁקָלִים בַּרְזֶל; וְנֹשֵׂא הַצִּנָּה, הֹלֵךְ לְפָנָיו.
פרק יז' ד-ז שמואל א'
וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת יָדוֹ אֶל הַכֶּלִי וַיִּקַּח מִשָּׁם אֶבֶן וַיְקַלַּע וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי אֶל מִצְחוֹ וַתִּטְבַּע הָאֶבֶן בְּמִצְחוֹ וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו אָרְצָה. וַיֶּחֱזַק דָּוִד מִן הַפְּלִשְׁתִּי בַּקֶּלַע וּבָאֶבֶן וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִיתֵהוּ וְחֶרֶב אֵין בְּיַד דָּוִד. וַיָּרָץ דָּוִד וַיַּעֲמֹד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּקַּח אֶת חַרְבּוֹ וַיִּשְׁלְפָהּ מִתַּעְרָהּ וַיְמֹתְתֵהוּ וַיִּכְרָת בָּהּ אֶת רֹאשׁו.