זה הזמן להסיר את הכפפות ולעשות הכל כדי שהליכוד בראשות נתניהו ישוב לשלטון במשנה כוח אחרי ה-9 באפריל. הרבה הבלים נשמעים ועוד יישמעו, והרבה אשליות יופרחו באוויר, כאילו יש לפנינו הזדמנות לשינוי ולריענון השורות.
אני רק מבקש מכל מפריחי החלומות לזכור דבר אחד: הסכנה הגדולה העומדת לפני ישראל היא שבכל רגע נתון היא עומדת בסכנת חיסול על ידי אויביה. וצריך רק רגע אחד של אופוריה, של הסח הדעת, של חוסר מקצועיות, וכולנו, שמאלנים וימנים ומה שביניהם, נעלה בעשן של שואה שנייה.
צריך שנכניס את זה טוב טוב לראש. ועוד צריך להכניס לעצמנו טוב טוב לראש, שמה שקרוי השמאל, מזמן אי אפשר לסמוך עליו. ראשית, באופן כללי, ההנהגה שלו כולה מורכבת מחדלי אישים. ושנית: אי אפשר לסמוך עליו שהוא באמת אוהב את המדינה ורוצה בחיזוקה.
השמאל, והכוונה שלי היא לא לכלל האזרחים המצביעים לשמאל שברובם אנשים נפלאים ואיכותיים ואיכפתיים, אלא להנהגה של אותו שמאל ולפעיליו הזדוניים - אותה הנהגת שמאל עסוקה כל כולה בריצוי של מישהו חיצוני: יהא זה הפלסטינים, או אירופה, או שמאלנים אמריקאים.
השמאל גם רוצה שהמדינה תהיה צודקת יותר, ושלא ייעשו בה מעשים לא יפים לפליטים, לערבים ולמיעוטים נדכאים אחרים. כל זה טוב ויפה. אבל כשאני צריך לבחור את מי שינהיג את המדינה אני רוצה לבחור במי שאני משוכנע שמה שמעניין אותו בראש וראשונה זה השמירה על ביטחון המדינה, וכל השאר הוא בעיני משני.
נכון שנתניהו איכזב רבים כשלא תקף חזק בעזה אחרי סבב הטילים האחרון. אבל בל נשכח שהוא נמנע מלתקוף בשל טעמים טקטיים, ואולי בלית ברירה, אבל בטח לא מפני שנפשו יוצאת את הפלסטינים כמו שנפשו של השמאל יוצאת אליהם. וזה כל ההבדל כולו בינו לשמאל, וזה הבדל ענק.
אני לא אצביע לשמאל שוב לעולם. וזאת מתוך פחד פשוט: כי אני רוצה לחיות ורוצה שילדיי ונכדיי יחיו. זה הכל. והשמאל לא נותן לי ערובה שאיכפת לו באמת מזה שאחיה. ההרגשה שלי היא שאיכפת לשמאל יותר מזה שהפלסטינים והערבים יחיו. אני גם רועד מפחד – ויש לי סיבה ממשית לפחוד – שאם חס וחלילה ייווצר מצב שגוש של השמאל ירכיב את הקואליציה הבאה, הוא ייאלץ לשתף את המפלגות הערביות (ובאופן חלקי, דילים עם מפלגות ערביות נעשו על ידי השמאל בעבר).
ברגע שחס וחלילה דבר כזה יקרה, זו תהיה בעיני תחילת הסוף של ישראל. וזה בלי קשר לצורך שאני חש שיש לשתף את הערבים באופן שוויוני בחיינו.
ומנגד, בנימין נתניהו הוא מנהיג חזק בשיא כוחו. והוא אוהב את ישראל - אוהב במלוא מובן המלה. כל ההמהומים המשפטיים שליוו את שלטונו בקדנציה שעברה רק חיזקו אותו והראו כמה המערכת המשטרתית והמשפטית מוטה נגדו ולטובת השמאל, ואף על פי כן לא יכלה לו.
אני רואה – ויחד איתי רואה זאת כל מי שעיניו בראשו - בכל עלילות השווא נגדו ונגד רעייתו חלק ממזימה גדולה של השמאל, הנתמך על ידי גורמים אנטי ציוניים ואנטי ישראליים ואנטישמיים מחוץ לישראל. והמזימה הזאת אחת היא: להחליש את כוח עמידתה של ישראל, כך שתיכנע לערבים, ולאט לאט תתפוגג לה ומדינת ישראל תימחק מהמפה.
אני רואה בנתניהו ובכל מה שהוא עושה ומאמין בו, את הגילום האולטימטיבי של אידיאולוגיית "קיר הברזל" של ז'בוטינסקי, שנשארה רלוונטית לגמרי: אל לנו לשגות באשליות שאם נהיה נחמדים ופשרנים עם הערבים הם יקבלו אותנו. ההפך הוא הנכון: עלינו לעמוד מולם כחומה בצורה של כוח צבאי ועוצמה כלכלית ואחדות לאומית. וכל השאר הוא בלה בלה בלה.
לכן אסור בשום אופן להביט בזוטות, שאליהן רוצה השמאל שנפנה את מבטנו. והזוטות הן החקירות המשטרתיות וכן או לא כתב אישום. מה שקובע בדמוקרטיה הוא רצון העם. ואם העם ירצה מספיק חזק את נתניהו, הוא יביס את כל המציקים והמצקצקים והצדקנים ויבחר בו שוב ובגדול. אם העם ירצה מספיק לחיות, הוא יחזק את קיר הברזל המבטיח את קיומו בעת הזאת. ושם הברזל הזה הוא נתניהו.