חיים של יישוב הדעת
חיים של יישוב הדעת

פרשתנו מתחילה בפסוקים "וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה', וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שדי ושמי ה' לא נועדתי להם".

המפרשים שואלים איך דברים אלו עונים על שאלת משה רבנו בסוף הפרשה הקודמת 'למה הרעותה לעם הזה למה זה שלחתני'. 

בספרים הקדושים מובא שארבע לשונות גאולה הם כנגד ארבע אותיות של שם הוי"ה, ובזה מבוארת התשובה שהשיב הקב"ה למשה, כי הסיבה לגזירה הרביעית היא כדי שיתגלה בשלמות ה'אני ה''. 

עוד מובא, שארבעת הגזירות שגזר פרעה כפי שמובא במדרש (שמו"ר א,יב) הם כנגד ארבע גלויות. ומזה אנו למדים מהי העבודה של הדור שלנו שהיא מכוונת כנגד הגזירה הרביעית "לא תאסיפון לתת תבן לעם".

כותב בעל ספר 'הלקח והלבוב': "וקשה, למה דייקא בחר פרעה בגזירה זו. ושמעתי לתרץ, כי  כל עבודה על אף שתהיה מאוד קשה, עדיין לא נוטלת מהאדם את כוח המחשבה שלו, עדיין יכול הוא לחשוב מהי הדרך הנכונה ומה עליו לעשות.

אבל הגזירה 'לא תאסיפון' היא גזירה שלוקחת מהאדם את 'היישוב הדעת', כי צריך ללכת לחפש תבן בזמן שאינו יודע כלל מאיפה הוא ייקח זאת. וכך נוטל ממנו את כל היישוב דעת שלו, שמאבד כל המציאות שיהא ביכולתו לחשוב בדעה צלולה מה כן לעשות ומה לא לעשות. והוא מבלבל את האדם ונוטל ממנו כל חיותו".

אומרים חז"ל (שם) שבני ישראל היו נחים ביום השבת וניטלה מהם השבת. שבת היא יום של יישוב הדעת, שבת נותנת לאדם את היכולת לצאת משעבוד הגלות. כתוב בפסוק "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה" שהוא שליטת הגוף על הנשמה. 

כותב 'השפת אמת' זיע"א: "ובשבת היפוך מזה, שיורד נשמה יתירה, וכל איש ישראל פונה עצמו על כל פנים מל"ט מלאכות, לכן הוא זמן שיכולין לשמוע דבר ה'". 

למדים אנו מדבריו, שהרי בשבת קודש יש לאדם מנוחה מעבודה ואינו בבחינת 'קוצר רוח', ולכן בשבת קודש יכולים לבוא לידי שמיעה, היפך של 'ולא שמעו אל משה'. שבת נותנת לאדם כוח להיות מחובר ומקושר ל'אני ה''. לכן גזר פרעה בגזירה הרביעית לבטל מהם את שביתת השבת, כי מטרתו הייתה לגרום להם פיזור הנפש והדעת על ידי רדיפה אחר עולם החומריות ושקיעה בתוך מרוצת החיים.

בשבת קודש יש לאדם יכולת לזכות ב'יישוב הדעת' לכל ימות השבוע. האדם צריך לנצל את מנוחת השבת, ליישב את דעתו מה עליו לתקן בעצמו כדי להתעלות בעבודת ה'. ועל ידי כוח השבת יכול האדם להמשיך טהרה לכול ימות השבוע, שהראש יהיה נקי מטרדותיו, לדבק את עצמו ב'אני ה''. 

כל מציאות החיים שאנו חיים בה היא 'חוסר מנוחה'. היא מקיפה את האדם מכל צדדיו על ידי קולות ורעשים, ואינה מניחה לו לרכז את מחשבתו ב'אני ה'' וללכת בדרכיו- בלימוד תורה, ריכוז בתפילה והתעמקות במצוות.

ועוד, שבכל עת שאדם מנסה להשקיט את מוחו מכל הבלבולים והמחשבות הזרות, היצר הרע ממציא לאדם עוד טרדות ועוד מחשבות של דאגה, כפי שאמר פרעה "תכבד העבודה ואל ישעו בדברי שקר".

וכמו שבסדר טכסיסי מלחמות מנצחים את האוייב על ידי 'בהלה', כך באותו האופן, השונא הגדול, היצר הרע, לוקח מהאדם את ה'יישוב הדעת' ומבהיל אותו, וזו מפלת האדם לבאר שחת חס ושלום.

מצינו בגמרא (נדרים ט, ב) שכשהנזיר סיפר לשמעון הצדיק את סיבת היותו נזיר, אמר "פחז עלי יצרי", ופחז הוא עניין של חפזון ובהלה. 'השפת אמת' מדייק שמגמרא זו אנו למדים שזהו דרכו של היצר הרע- לבוא על האדם באופן של 'פחז' וחוסר מתינות, וכך הוא מבקש לטורדו מן העולם. 

במכת ברד כתוב "הירא את דבר ה'", ובפסוק שלאחריו כתוב שההיפך הוא "אשר לא שם לבו", ומדייק האמרי אמת' זיע"א שמזה רואים כי עניין יראת שמיים היא שימת לב. רק על ידי תשומת לב יכולים לחיות בהכרה בהירה וזכה בחיבור לאמת ועל ידה להתגבר על החטאים. 

נמצאת אומר, שעל ידי שהאדם מיישב את דעתו בכל יום וחושב על אחריתו ומשעבד את כל כוחותיו ומחשבותיו לאביו שבשמיים, באופן זה יכול האדם לנצח את יצרו. 

בפרט בימי השובבי"ם צריכים לעשות פעולות לחיות חיים של יישוב הדעת. לחשוב על כל מעשה ומעשה שעושה האם זה רצון ה' יתברך, מה הרווח שיש במעשה הזה ועל ידי כך יחיה עם יראת שמיים ויהיה ביכולתו להגביר כוח השכלי על רצונות הגוף ותאוותיו, ולחיות בקדושה באופן שיתגלה 'אני ה'' בשלמות.