היה זה יום קיצי, לפני שנים מספר, כשנעמדתי בפתח בניין המרפאה, מחכה למבדק הקפדני של השומר הכבוי שישב על ספסל נמוך, ואגלי זיעה מטיילים לאורך זקנו העבות.
בהמשך הצפיפות במעלית הצטרפה לעקה הכללית, וזינקתי ממנה בקוצר רוח עת נפתחה הדלת בקומה החמישית.
תור ארוך השתרך מאחורי דלפק הקבלה, כשמשקפיה האימתניים של המזכירה צופות בבעתה בקהל המתוח שמתאסף לפניה.
צעקות נשמעו בקצה הפרוזדור, מלוות טכנאי קמוץ אגרופים, פניו אדומות כסלק. 'מי הכניס את גברת לוי אלי ללא תור? אני מבקש לדעת מ-י-י-ד'! הוא דפק באגרופו על שולחן, כשהוא מעיף מסמכים רפואיים המונחים על שולחנה של המזכירה חמורת הסבר. הגערה הרועמת הרעידה את סיפי המרפאה. הממושקפת לא ממש התייחסה, והמשיכה להקליד, עיניה קבורות במקלדת, כזקנה ורגילה בצלילים שפוגשים את אוזניה.
אני מבינה שהשהות במרפאה הולכת להיות תענוג ממש מפוקפק. חבל שלא הבאתי אתי ספר מעניין. התור מתעכב, ואני מגייסת את כל הסבלנות שעוד נותרה בקרבי. והנה, סוף סוף, אני מתבקשת להתיישב בספסל הסמוך לדלת הכניסה לחדרו של הטכנאי ולחכות לקריאה בשמי.
הדקות עוברות, והסבלנות פוקעת. אני ממש לא אוהבת לבזבז זמן. והנה, מזווית העין אני רואה נכנס למרפאה אדם גבה קומה, גבוה מכל העם, בחולצה משובצת, מכנסי חאקי קצרים וסנדלים תנ"כיות. ואני מתבוננת בו. זהו אדם נעים סבר וסבלני, הוא מוכר לי אך איני זוכרת מהיכן. הוא ממתין בתורו בשלווה עילאית, כשספר משניות קטן נשלף מכיס חולצתו.
הוא עמד ולמד מתוך המשנה, והיה כה מרוכז שכמעט ולא שמע את קולה הבלתי ערב בעליל של המזכירה שקראה בשמו – 'אריאל אורי, אתה מוכן להתקדם בבקשה'?... כך, בפשטות, בין כולם, בלי שר"פ ובלי פרוטקציה. שר בישראל בקופת חולים.
יותר מכל העשייה הציבורית, מסירות הנפש, ואהבתו לעם ולארץ, לימד אותי מעמד זה על הפשטות, האצילות, אהבת התורה והצניעות של אורי אריאל.
האיש אורי, האדם והאגדה. ואנחנו כחגבים, חייבים לו אלפי תודות על העמל האינסופי במשך עשרות שנים לבניין העם והארץ, והרצון להפוך את ארצנו הטובה למקום טוב עוד יותר. מודים אנחנו לך, אורי. ומאמינים שתמשיך ללוות את דרכנו בעוז ובענווה, כשברכת כהן מרחפת מעל ראשנו. בהצלחה בהמשך פועליך.